דייוויד בואי
 | |
 | |
| דייוויד בואי, 2002 | |
| לידה |
8 בינואר 1947 בריקסטון, לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| פטירה |
10 בינואר 2016 (בגיל 69) ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה | David Robert Jones |
| שם במה | David Bowie |
| מוקד פעילות | לונדון, ניו יורק, לוס אנג'לס, ברלין, שווייץ |
| תקופת הפעילות | 1964–2016 (כ־52 שנים) |
| מקום לימודים |
רייבנסבורן, Ravens Wood School, City Literary Institute  |
| סוגה | רוק • גלאם רוק • ארט רוק • פופ • מוזיקה אלקטרונית |
| סוג קול | בריטון |
| שפה מועדפת | אנגלית |
| כלי נגינה | גיטרה, סקסופון, קלידים |
| חברת תקליטים |
Iso (record label), מרקורי רקורדס, RCA רקורדס, ברטלסמן מיוזיק גרופ, רייקודיסק, פרלופון, פיי רקורדס, וירג'ין רקורדס, EMI, קולומביה רקורדס, RCA, דקה רקורדס, דרים רקורדס, Vocalion Records |
| שיתופי פעולה בולטים |
קווין ג'ון לנון מיק ג'אגר |
| בן או בת זוג |
Angela Bowie (19 במרץ 1970–8 בפברואר 1980) אימאן (24 באפריל 1992–10 בינואר 2016) Ava Cherry (1972–1975) Ola Hudson (1974–1976) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| צאצאים |
דאנקן ג'ונס, Lexi Jones |
| מספר צאצאים |
2 |
| פרסים והוקרה |
|
| האתר הרשמי | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
דייוויד רוברט ג'ונס (באנגלית: David Robert Jones; 8 בינואר 1947 – 10 בינואר 2016), הידוע בשם הבמה דייוויד בואי (באנגלית: David Bowie), היה מוזיקאי, זמר, שחקן ומפיק מוזיקלי אנגלי, זוכה פרס גראמי למפעל חיים, פרס המוזיקה הבריטית, ופרס אמי (לתוכנית יומית). בואי נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי האמנים במוזיקה הפופולרית העולמית בכל הזמנים.
הקריירה המוזיקלית של בואי, שנפרסה על פני כחמישה עשורים, זכתה להוקרה בזכות שילובי תחומי אמנות שונים ביצירתו, חלוציותו בסגנונות מוזיקליים רבים, ושילוב אלמנטים חזותיים פורצי דרך בהופעותיו. יצירותיו התפרסו על יותר מסוגה מוזיקלית אחת. השינויים המושָגיים (קונצפטואליים) שעבר, ובעיקר הדרך שבהּ גילם אישיויות שונות, העניקו לו בתקשורת את הכינוי "הזיקית של הרוק אנד רול".
הוא דורג במקום ה-39 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים" של המגזין "רולינג סטון".[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השנים הראשונות 1947–1967
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בשם דייוויד רוברט ג'ונס (David Robert Jones) בבריקסטון שבלונדון. הוריו לא היו נשואים. כשהיה בן שש עשרה עברה משפחתו לגור בברומלי שבקנט, והוא למד בבית הספר הטכני שבאזור מגוריו.
בגיל חמש עשרה, במהלך ריב עם חברו ג'ורג' אנדרווד על לבה של בחורה, נחבטה עינו השמאלית מאגרופו של אנדרווד, כשעל אצבעו של אנדרווד הייתה טבעת ממתכת. בואי נפקד מבית הספר במשך שמונה חודשים כדי לקבל טיפול רפואי שיציל את עינו. עינו איבדה את היכולת לזהות גוונים שונים, והצבע החום הוא ששלט מאז בראייתה. על אף שצבע העין נותר כחול, האישון המורחב יצר רושם כי צבעה כהה יותר. כך או כך, האישונים הלא-שווים ששיוו לעיניו מראה של צבע שונה הפכו עם השנים לסמלו המסחרי הידוע ביותר. ג'ורג' אנדרווד ובואי נותרו חברים קרובים, ואנדרווד אף עיצב כמה מעטיפות אלבומיו.
בואי החל להתעניין במוזיקה בגיל תשע, כאשר אביו קנה לו מארז תקליטים אמריקאיים, רובם של אמנים שחורים כגון צ'אק ברי וליטל ריצ'רד. בריאיון לעיתון ה"רולינג סטון" בשנת 1972 נזכר בואי: "ראיתי את בת דודתי רוקדת לצלילי להיטו של אלביס 'כלב ציד', ומעולם לא ראיתיה מושפעת ממשהו לפני כן. מיד לאחר מכן התחלתי לאסוף תקליטים". לטענתו, כשהקשיב ל"טוטי פרוטי", שמע את קולו של אלוהים. אחיו למחצה הציג לפניו את מוזיקת הג'אז, והתלהבותו גרמה לאמו לקנות לו סקסופון מפלסטיק לחג המולד של שנת 1959. לאחר שעבר לנגן בסקסופון אמיתי, הקים את להקתו הראשונה, "הקונראדס".
באוגוסט 2018, במוסך ביתו של דייוויד הדפילד, חבר נוסף מהלהקה, נמצאה קלטת דמו נדירה[2] של בואי בן ה-16 שר את השיר I Never dreamed. הקלטה זו אורכת 15 שניות בלבד. חברת התקליטים, שעבורה הקליטה הלהקה את הקלטת, לא זיהתה את הכישרון וסירבה להחתים את בואי וחבריו.
במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 היה חבר בלהקות רית'ם אנד בלוז נוספות כמו "הקינג ביז", "המאניש בויז" ו"הריוט סקוואד". בתקופה זו פרסם את הקלטתו הראשונה, הסינגל "Liza Jane", עם "הקינג ביז". בהתחלה השתמש בשמו דייוויד ג'ונס, אך בשל הבלבול שנוצר בינו לבין חבר להקת המאנקיס, בחר בשם הבמה בואי, על שם הגיבור מקרב אלמו, ג'יימס בואי "וסכין הבואי המפורסמת שלו". מתקופה זו ואילך נודע דייוויד רוברט ג'ונס כדייוויד בואי.
ב-1967 הוציא בואי את אלבומו הראשון, בחברת מותג "דרם" של חברת דקה, והוא נקרא בפשטות "David Bowie". באלבום שילב האמן בין מוזיקת פופ ומוזיקה פסיכדלית, ובאותה תקופה הוציא גם את הסינגל "The Laughing Gnome", שכלל ביצועים ווקאליים בסגנון הצ'יפמאנקס, ודיבר בתוכנו על פגישתו המדומיינת עם סולן "הרולינג סטונז" מיק ג'אגר. ה-B Side של הסינגל היה השיר "The Gospel According to Tony Day". הסינגל נחל כישלון חרוץ, ולא העפיל למצעדי המוזיקה. בעקבות זאת פרש בואי לתקופה קצרה מתחום המוזיקה לשם לימודי בודהיזם, ולא הוציא אף לא אלבום אחד במשך שנתיים. כמה שירים מאלבום זה נוספו בשנים מאוחרות יותר לאלבומי אוסף.
באותה שנה, בעקבות השפעת האמנות המודרנית ותחום הדרמה בעיקר, החל בואי ללמוד עם לינדזי קמפ (Lindsay Kemp), מורה לפנטומימה בתיאטרון האוונגארד. תקופה זו השפיעה עליו רבות בהמשך הקריירה, שלאורכה הציג עצמו דרך דמויות שונות, והוא אף הצהיר עליה כעל התקופה שבה הרגיש שהשתתף בעשייה המשמעותית ביותר בחייו. בתקופה זו מכר בואי את שירו הראשון לזמר בשם "אוסקר", שם הבמה הראשון של המוזיקאי פול ניקולאס. השיר היה "Over the Wall We Go" – סאטירה על בריחות מבתי הכלא בבריטניה. בשנת 1968, סוכנו של בואי, קנט פיט, הפיק סרט באורך חצי שעה שנקרא "Love You Till Tuesday", שבו הוצג בואי מבצע מספר משיריו, אך הסרט לא יצא עד לשנת 1984.
תקופת הפולק הפסיכדלי 1969–1971
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1969 טעם בואי לראשונה את טעם ההצלחה עם פרסום הסינגל "Space Oddity", שיצא במקביל לנחיתת האדם הראשון על הירח. השיר, בלדה שסיפרה את סיפורו של מייג'ור טום, אסטרונאוט שאבד בחלל, פרט על מיתר ההתרגשות שבלאו-הכי ליוותה את הנושא באותה תקופה (אם כי בואי עצמו טוען שהפרסום כלל לא סונכרן במודע עם תאריך הנחיתה). לשיר קיימת גם פרשנות המתקשרת לשימוש בסמים, אך בואי עצמו מתאר את השיר כסיפורו של אדם שמימש את חלומו ובדרך לשם איבד קשר עם כל מה שהיה חשוב ויקר לו לפני כן. השיר הגיע למקום החמישי במצעדים בבריטניה, והוסף לאלבום השני שלו, הפעם תחת חברת התקליטים "Mercury". האלבום, שנקרא כמו קודמו, "David Bowie", יצר בלבול בבריטניה (בארצות הברית האלבום הופץ בשם "Man of Words, Man of Music"). מספר שנים מאוחר יותר יצא האלבום תחת השם "Space Oddity".
בסיום העבודה על השיר "Space Oddity" החל בואי לעבוד יחד עם אמנים שונים כמו מארי פיניגן, כריסטינה אוסטרום ובארי ג'קסון על הקמת מועדון פולק שפעל בערבי יום ראשון בפאב "שלוש חביות הבירה" שבבקנהאם (Beckenham). המקום הועבר במהרה ל"מעבדת האמנויות בבקהאם", וזכה להצלחה אדירה. באוגוסט 1969 אירח המקום 'פסטיבל חינם' בפארק מקומי, אשר זכה לתיעוד מאוחר יותר בשירו של בואי, "Memory of a Free Festival".
בשנת 1970 הוציא בואי את אלבומו השלישי, "The Man Who Sold the World". באלבום זה זנח את הצליל האקוסטי שאפיין את אלבומיו הקודמים ועבר לסגנון הרוק הכבד. באלבום זה שיתף פעולה לראשונה עם הגיטריסט מיק רונסון, איתו ניגן עד שנת 1973. רוב שירי האלבום היו זהים לסגנון מוזיקת הרוק ששלט בבריטניה באותה תקופה, אך חלק מהשירים היו בעלי סגנונות שונים, כמו השיר הנושא של האלבום, שהיה בהשראת המוזיקה הלטינית. השיר זכה להצלחה רבה ובמהלך השנים בוצע על ידי הרכבים שונים, מהמפורסמים שבהם להקת נירוונה. שירים מסוימים באלבום חושפים טפחים בחייו האישיים של בואי, השיר "All The Mad Men" המתאר את הגיגיו של אדם הנחשב למטורף הוקדש לטרי, אחיו המעורער בנפשו של בואי, שנכנס ויצא ממוסדות שיקום שונים כל חייו. כמו כן היו שירים שהציגו את הנושאים בהם עסק בואי, בהם השיר האפי "A Width of a Circle", בו סיפר על יחסי המין שחווה עם אלוהים והשטן. עטיפת האלבום הציגה את בואי לבוש בשמלה, הופעה ראשונה לחזות האנדרוגינית אותה החל לאמץ בעידודה של אשתו דאז, אנג'לה, שהייתה בעלת נטיות ביסקסואליות (כמו בואי עצמו), ואף סולקה כמה שנים קודם לכן ממוסד לימודי בגלל רומן לסבי. המראה השערורייתי עורר סערה קטנה בארצות הברית, שם עטיפת האלבום צונזרה והציגה קטע קומיקס, בלי שום זכר לבואי. באותה שנה התחתן בואי עם אנג'לה, שעסקה בין היתר בתחום עיצוב אופנה והייתה, כאמור, שותפה לעיצוב תדמיתו.
שנה מאוחר יותר, ב-1971, הוציא בואי את האלבום "Hunky Dory", אשר סימן את התחלתו של שיתוף פעולה מתמשך עם חברת התקליטים תקליטי RCA. את האלבום הפיק בואי יחד עם המפיק הבריטי קן סקוט. באלבום שולבו סגנונות מוזיקליים ונושאים שונים. היו בו נגיעות פופ כמו בשיר "Kooks" אשר הוקדש לבנו התינוק, זואי; האלבום עסק בנושאים בעלי משמעות לבואי כמו נושא ה"הומו סופריור" בשיר "Oh! You Pretty Things", הסמי-אוטוביוגרפיה "The Bewlay Brothers" שבה לעסוק ביחסיו עם אחיו למחצה טרי, והשיר "Quicksand" שהשראתו הייתה עיסוקו של בואי בבודהיזם. במקביל לכל אלה, חלק משירי האלבום היו מחוות לאליליו של בואי, בהם השיר "Andy Warhol" שדיבר על האמן הרב תחומי אנדי וורהול שאימץ אותו לקומונת האמנים "בית החרושת"; השיר "Song for Bob Dylan" שהיה מעין מכתב פתוח לבוב דילן (בו אף היה מחווה לאלוויס פרסלי כאשר בואי חיקה את קולו של אלוויס בחלק מהשיר), והשיר "Queen Bitch" מחווה ללו ריד ולהקת הוולווט אנדרגראונד. האלבום והסינגל "Changes" מתוכו לא נהיו להיטים בזמנו, אך האלבום היווה בסיס יציב לעלייתו של בואי למעמד של כוכב. "Hunky Dory" נחשב לאלבום היסטורי ולקלאסיקה וזוכה ללא הרף במקומות ראשונים במשאלי פופולריות. השיר "Life On Mars" מתוך האלבום, שבלט בעיבוד כלי המיתר שכתב מיק רונסון ובנגינת הפסנתר של קלידן להקת "יס" ריק וייקמן, נחשב בעיני רבים לאחד השירים הגדולים של בואי אי פעם.
תקופת זיגי סטארדסט 1972–1973
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1972 התרחשה הפריצה הגדולה של בואי ככוכב רוק, בצאת אלבום הקונספט שנחשב לאלבום החשוב ביותר שיצר ולאחד החשובים בהיסטורית המוזיקה: "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars". האלבום מספר את סיפורו של חוצן אנדרוגני בשם זיגי סטארדסט, כוכב רוק אולטימטיבי המגיע לכדור הארץ בתקופה בה הסתבר כי זה יחרב תוך חמש שנים. האלבום אופיין בשילוב החריף בין כל הסגנונות בהם עסק בואי עד לאלבום הנוכחי, מוזיקת פופ, רוק כבד ומוזיקת פולק (מוזיקת עם מקומית, עם השפעות של מוזיקה מאזור יורקשייר). מספר משירי האלבום הפכו לקלאסיקות רוק, בהם "Ziggy Stardust", "Moonage Daydream", "Hang on to Yourself" ו-"Suffragette City". עם יציאתו זכה האלבום להצלחה כבירה: הוא הגיע למקום החמישי במצעדים של בריטניה, והסינגל מהאלבום, "Starman", הגיע למקום העשירי. הצלחת האלבום הביאה לכך שאלבומו הקודם של בואי, "Hunky Dory" עקף את "זיגי סטארדסט" והגיע למקום השלישי במצעדים. באותה תקופה הסינגל "John, I’m Only Dancing" שיצא בנפרד מאלבום, הגיע למקום ה-12 במצעדים והסינגל "All the Young Dudes", שבואי כתב ללהקת מוט דה הופל, הגיע למקום השלישי.
בואי החליט למתוח את גבולות היצירתיות שלו: באותה שנה בה יצא האלבום יצא בואי למסע הופעות מקיף עם להקתו, "העכבישים ממאדים", שכללה את רונסון על הגיטרה, טרוור בולדר על הבס ומיק וודמנסיי על התופים. השיא הגיע כאשר בואי הפיח חיים בדמותו הבדיונית של זיגי סטארדסט, והציג את עצמו בתור החייזר שיצר, חמוש בשיער אדום בוהק, בגדים ראוותניים ואיפור כבד ששינה לחלוטין את זהותו המקורית. מסע ההופעות זכה לרווחים ותשבחות, כאשר בואי שילב בהצלחה רבה את המוזיקה עם אלמנטים וגירויים חזותיים כמו תלבושות שערורייתיות, תפאורות ביזאריות ותיאטרליות מוחצנת (בהשראת לימודיו המוקדמים אצל לינדזי קמפ ואומנות הקבוקי היפנית שבואי העריך באותה תקופה). מאפיינים רבים אלו אשר צמחו בעיקר בזכות יצירתיותו של בואי, הביאו את זרם הגלאם רוק שהתפתח באותה תקופה, לכדי ביטוי אולטימטיבי.
עם הצלחתו המסחרית החל בואי לשווק ולהפיק בשביל מי שהיה בעבר אחד מגיבורי הרוק שלו, אלבום הסולו של לו ריד, "Transformer", הופק על ידי בואי ורונסון, והפך לאלבום החשוב ביותר של ריד. איגי פופ ולהקתו הסטוג'ס אותם הכיר בואי בסיבוב ההופעות שערך בארצות הברית, חתמו תחת חסותו של בואי בחברת ההפקות "MainMan", שם יצרו את אלבומם השלישי "Raw Power".
בשנת 1973 המשיכו "עכבישי המאדים" ליצירת האלבום "Aladdin Sane". האלבום תואר בפי בואי כ"זיגי נוסע לאמריקה", שכן כל שירי האלבום נכתבו במהלך נסיעה על ספינות, אוטובוסים או רכבות במהלך מסע ההופעות בארצות הברית משנת 1972. עטיפת האלבום תוארה כמפחידה ביותר והיא הציגה את בואי כזיגי סטארדסט בעירום, עם ברק בצבעי אדום, כחול ושחור לאורך פניו. האלבום כלל בתוכו את הסינגל המצליח "The Jean Genie", שהגיע למקום השני במצעדים של בריטניה, ואת הסינגל "Drive-In Saturday" שהגיע למקום השלישי (את השיר כתב בואי במקור ללהקת מוט דה הופל שכאמור הצליחו מאוד עם הסינגל הראשון שבואי כתב בעבורם, אולם הלהקה סרבה לקבל את השיר החדש וכתגובה לעלבון זה בואי גילח את הגבות שלו. מכאן ואילך המשיך בואי להופיע בלי גבות עד 1976). באלבום נכללה גם גרסת כיסוי לשיר של להקת הרולינג סטונז, "Let's Spend the Night Together". בשיר הנושא של האלבום מנגן הפסנתרן מייק גרסון, והסולו שלו נחשב לאחד משיאיו המוזיקליים של האלבום.
ההופעות של בואי בתקופה זו כללו שירים מאלבומיו הראשונים, אך בעיקר משני אלבומיו האחרונים, בהם זיגי סטארדסט היה הכי דומיננטי. הופעות אלו היו טעונות מבחינה תיאטרלית, בואי היה מחליף ללא הרף את תלבושותיו, ואף מקיים יחסי מין אוראליים עם הגיטרה של רונסון. בואי טוען שבתקופה זו החל לסבול מבלבול בין זהותו לזהותו של זיגי, מצב שהוחרף עקב שימוש הולך וגובר בסמים שונים. לבסוף החליט בואי לבצע הופעת "פרישה" מדמותו של זיגי סטארדסט, ביולי 1973, בהיכל המרסמית' אודיאון המפורסם בלונדון, שם התקיימה הופעת החותם של מסע ההופעות הנרחב. הופעה זו הוסרטה ועשר שנים מאוחר יותר יצאה כסרט "Ziggy Stardust: The Motion Picture". במהלך ההופעה הכריז בואי:
"מכל ההופעות שבמסע הזה, הופעה ספציפית זו תישאר בזיכרוננו בעיקר, לא רק כי זו האחרונה שבו, אלא כי זו ההופעה האחרונה שאי פעם נבצע. תודה לכם."
באוקטובר של אותה שנה הוציא בואי בלחץ חברת התקליטים שמיהרה להפיק רווחים משיא תהילתו, אלבום קאברים שהוא מחווה לשירים שהיו אהובים על בואי אהובים משנות השישים, "Pin Ups". האלבום הגיע לראש המצעדים בבריטניה, ובואי הפך למוזיקאי המוכר ביותר בבריטניה דאז. באותה תקופה פירק בואי סופית את "עכבישי המאדים" והחל בניסיונות לנוע הלאה מדמותו של זיגי. אלבומיו המוקדמים של בואי החלו לזכות לנתוני מכירות מרשמים יותר מבעבר, כולל "The Man Who Sold the World" שיצא בהוצאה מחודשת, השיר "Life on Mars" מ-"Hunky Dory" שיצא כסינגל והתקליט משנת 1967, "The Laughing Gnome".
העכביש הטרופודה דייווידבואי נקרא על שמו של בואי, כנראה כמחווה לתקופת עכבישי המאדים, והשיער האדום שאימץ בהופעותיו כזיגי סטארדאסט.[3]
פלסטיק סול והדוכס הלבן 1974–1976
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1974 ניגש בואי ליצור את אופרת הרוק "1984", אשר הייתה אמורה להתבסס על הרומן הבדיוני "1984" מאת ג'ורג' אורוול, רומן שהשפיע רבות על בואי באותה תקופה. במהלך העבודה על האלבום, הוגשה תביעת זכויות יוצרים מצד אלמנתו של אורוול שביקשה שלא לעשות שימוש ביצירה הספרותית. בואי נאלץ לשנות את תוכניותיו ולבסוף יצא האלבום במתכונת סטנדרטית ללא קשר מחייב בין השירים, תחת השם "Diamond Dogs". האלבום מכיל כמה מפסגות הרוק של בואי, אך מעל לכל בולט השיר "1984" הנחשב ליצירה המוזיקלית שבישרה את בוא הדיסקו. במקור היה השיר מורכב משני שירים, אך לקראת העריכה הסופית של האלבום הסיר בואי את השיר השני שנקרא "Dodo" ו-"1984" נותר שיר אחד. תוכניותיו הנוספות של בואי היו להפוך את האלבום לסרט, אך אלו מעולם לא התממשו. תוכניות נוספות של בואי היו להעלות מחזה של הספר "1984", אך מאחר שניתקל בקשיים בקבלת הזכויות, הוא נסוג גם מהפרויקט הזה.
במקביל ליציאת האלבום, העלה בואי מופע טלוויזיוני ברשת הטלוויזיה NBC, אשר נקרא "The 1980 Floor Show". המופע הציג את התהליך בו בואי החל לעבור מתחום מוזיקת הרוק אל כיוון מוזיקת הדיסקו. עם יציאתו לחנויות, "Diamond Dogs" הגיע אל המקום הראשון במצעדי בריטניה, והעניק לבואי שנתיים ברציפות את תואר המוזיקאי המוכר ביותר. בארצות הברית זכה בואי להצלחה המסחרית המאסיבית הראשונה כאשר האלבום הגיע למקום החמישי במצעדים.
בהמשך להצלחה האדירה יצא בואי למסע הופעות נרחב בצפון אמריקה, מיוני עד דצמבר של שנת 1974. המופע לווה בכוראוגרפיה של טוני באסיל, וצויד באפקטים מיוחדים. קטעים ממסע ההופעות צולמו לסרט הדוקומנטרי "Cracked Actor". צילומי הסרט היוו הוכחות להרגלי השימוש בקוקאין של בואי, כאשר הוא צולם מושך באפו בחוזקה במושב האחורי של מכוניתו, בטענה ש"היה זבוב בחלב שלו".
באותה שנה הוציא בואי את אלבום ההופעה הראשון שלו, "David Live", אשר כלל את הופעתו ב"מגדל פילדלפיה". בואי טען כי שם האלבום צריך להיות "דייוויד בואי בחיים ובריא וחי רק בתאוריה", בהתייחס למצבו הפסיכוטי באותה תקופה כה עמוסה בחייו. האלבום הגיע למקום השני במצעדים בבריטניה ולמקום השמיני בארצות הברית והצדיק את מעמדו של בואי כאחד מכוכבי הרוק הגדולים באותה תקופה.
לאחר ההופעה שפתחה את מסע ההופעות לקידום "Diamond Dogs" של אותה שנה, זנח בואי אט אט את סגנון ההופעות המוגזם אשר אפיין אותו באותה תקופה. לאחר הפסקה קצרה לטובת הקלטת חומרים חדשים, חזר בואי להופיע, כאשר הסאונד הבומבסטי של מסע ההופעות הקודם לא היה קיים עוד. שינויים נוספים מצד בואי היו להחליף מספר מנגני ההרכב, וכשחזר להופיע באוקטובר, החלפת שמו של מסע ההופעות ל-"Philly Dogs Tour", בהתייחס לפילדלפיה.
בשביל מעריצי זיגי סטארדסט שלא גילו אהדה רבה כלפי השינוי שחל בסגנונו של בואי לכיוון מוזיקת פאנק ודיסקו, אלבומו החדש, "Young Americans", היווה נקודת שבר. שנת 1975 הייתה בין הקשות בחייו של בואי. הוא נפרד ממנהלו הקבוע טוני דה פריז לאחר שגילה כי הלה עשק אותו במשך שנים. האלבום, שיצא בשנת 1975, היווה את סיום המעבר ממוזיקת הרוק המסורתית לסגנון ה"פילי סול" (Soul), אם כי בואי כינה באירוניה את הסאונד שאפיין תקופה זו כ"פלסטיק סול", בהתייחסו לחוסר האותנטיות שחש ביצירותיו, במיוחד בניגוד לאופי האורגני המקורי של מוזיקת הנשמה (סול). האלבום כלל את הלהיט הראשון של בואי אשר הגיע לראש המצעדים בארצות הברית, "Fame", שנכתב יחד עם ג'ון לנון, אשר תרם גם קולות ליווי, ואת הגיטריסט החדש בלהקתו של בואי, קרלוס אלומאר. בריף הגיטרה שבשיר "Win" השתמש שנים לאחר מכן בק לשירו "Debra" מהאלבום "Midnight Vultures". על אף האופי השטחי שהיה קיים באלבום בהשוואה לקודמיו, זכה בואי למוניטין של אחד מהמוזיקאים הלבנים הבודדים שהוזמנו להופיע בתוכנית "Soul Train" הפופולרית ואף זכה למחמאות על האלבום מאומנים שחורים כמו ג'יימס בראון שטען כי "זוהי אחת המחוות המעולות ביותר למוזיקה השחורה". אולם, הופעתו האלימה והפרנואידית בתוכנית האירוח של דיק קאבט ברשת ABC חיזקה את השמועות כי הרגלי צריכת הקוקאין של בואי מתחילים להראות סימנים. לפי אנג'י בואי הגיעה צריכת הסמים של בואי באותה תקופה למנות קוקאין בשווי של 200$ ליום. האלבום הפך לזה שסימן את פריצת דרכו של בואי אל הקהל האמריקאי. על אף שהגיע רק אל המקום התשיעי במצעדים האמריקאים, בעוד "Diamond Dogs" הגיע למקום החמישי, הוא צעד במשך זמן כפול. בתקופה זו הגיע האלבום למקום שני במצעדים של בריטניה, רק מספר חודשים לאחר שהשיר "Fame" הגיע למעמד זהה בארצות הברית.
בשנת 1976 הוציא בואי את האלבום "Station to Station", שהציג גרסה אפלה יותר של דימוי הפלסטיק סול שאימץ לעצמו. דימוי זה התגבש מאוחר יותר לעוד אחת מדמויותיו של בואי, הפעם בתור "הדוכס הלבן והרזה". באופן ויזואלי הדמות הייתה זהה לזו של תומאס ג'רום ניוטון, הדמות שבואי גילם בסרט "האיש שנפל מכוכב אחר". אלבום זה היווה שלב ביניים בקריירה של בואי. מצד אחד הוא חיזק את סגנון הפאנק והסול שבאלבומו הקודם, אך מהצד השני גם היווה בסיס לשימוש בסינתיסייזר באלבומיו הבאים. בתקופה זו היה בואי תלוי באופן מוחלט בסמים (דוגמה בשיר הנושא בו שר בואי: זה לא על ידי השפעת הקוקאין אולי זוהי אהבה "ITS NOT by side effect of the cocaine i think it must love" וציטוט מהקבלה: מכתר למלכות "from kether to malkuth"), ורבים ממבקרי המוזיקה ראו בכך כסיבה לחוסר הקצביות והרגש שהיה קיים במוזיקה בהשוואה למוזיקת העבר שלו. מצבו הנפשי המעורער בא לידי ביטוי בריאיון שהעניק בשידור חי לטלוויזיה, ובו לא הצליח לייצר ולו משפט קוהרנטי אחד. בנוסף לכך, כוחו הפיזי של בואי החל להתערער, מאחר שאיבד משקל רב מגופו.
על אף כל אלה, מסע הופעות נרחב תוכנן לשנת 1976, ועמד לכלול מספר רב משיריו החדשים של בואי. ההרכב שליווה אותו במסע ההופעות היה: אלומאר על הגיטרה, ג'ורג' מאריי על הבס ודניס דייוויס על התופים. הרכב זה נשאר פעיל לצד בואי עד לתחילת שנות השמונים. מספר נגנים אורחים במסע ההופעות היו הגיטריסט ארל סליק וקלידן להקתו של ברוס ספרינגסטין, רוי ביטאן. מסע הופעות זה זכה להצלחה רבה אך היה גם שנוי במחלוקת מאחר שהחלו לצוץ שמועות שבהשקפותיו היה בואי פשיסט, לאחר הצהרות תמוהות שלו כמו בריאיון לקמרון קרואו במאי 1976: "היטלר היה כוכב הרוק הראשון בהיסטוריה" או "בריטניה תרוויח הרבה משלטון פשיסטי". לאחר מכן פרסם הבהרה לפיה הוא דוחה כל האשמה כזו וכל מעורבות בפשיזם.
בתקופה זו "Station to Station" הגיע למקום השלישי במצעדים בארצות הברית, השיגו הגדול ביותר שם, לצד הצלחת הסינגל "Golden Years". בואי היה בשיא הצלחתו, אך מצבו הנפשי, לדבריו, החל להתערער בצורה חמורה בעקבות צריכת הקוקאין והוא חווה מספר מנות יתר באותה שנה.
תקופת ברלין 1976–1980
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר "תקרית תחנת ויקטוריה" במאי 1976 בה צולם בואי מצדיע במועל יד דבר שגרם להתקפה חריפה בעיתונות הבריטית ומהקהילה היהודית, עבר בואי אל ברלין המערבית על מנת להתנקות מסמים לחלוטין, ולהחזיר את הקריירה שלו למסלולה. בתקופה בה שהה שם החל לגלות עניין בסצנת המוזיקה הגרמנית, בזמן שחלק דירה יחד עם איגי פופ. בתקופה זו הוא הפיק שלושה מאלבומיו של פופ לצד טוני ויסקונטי, ובכך עזר רבות בקריירה שלו. עם בואי לצידו ככותב שירים, השלים פופ שני אלבומי סולו: "The Idiot" ו-"The Lust for Life". באופן בלתי צפוי, חבר בואי אל להקתו של פופ באביב של אותה שנה. הוא לקח פיקוד על הקלידים לקולות הליווי וההרכב הופיע בבריטניה, אירופה ובארצות הברית ממרץ ועד אפריל.
הצליל הגס אשר אפיין את "Station to Station" הציג את הניצנים הראשונים לסגנון המוזיקלי שבואי אימץ לעצמו ברצף של שלושה אלבומי אלבומים שנקרא "טרילוגיית ברלין". חלק ניכר מהעבודה על הטרילוגיה הייתה של המוזיקאי בריאן אינו, בכתיבת השירים ובעבודת הקלידים. על אף שבמקומות רבים זכה אינו לקרדיט על הפקת הטרילוגיה, היחידים שהפיקו אותו היו בואי וטוני ויסקונטי. מספר שנים מאוחר יותר, בואי עצמו הצהיר כי לא ניתנה מספיק הוקרה לוויסקונטי על הפקת האלבומים, על אף שרוב ההפקה הייתה נתונה לו.
על האלבום הראשון בטרילוגיה אמר ויסקונטי כי "בואי רצה לעשות אלבום בלתי מתפשר המשדר בדיוק מה שהוא מרגיש, ושלא היה לו אכפת אם זה יהיה אלבום להיט ושההקלטות יהיו כל כך מבולגנות עד שאף אחד לא יסכים להפיץ את האלבום". בהשפעה ניכרת מאמנים גרמניים שונים כמו קאן, נוי!, קרפטוורק ומלחינים אמריקאים כמו סטיב רייך ופיליפ גלאס, בואי נסע לניונקריצ'ן שליד קלן על מנת לפגוש את המפיק הגרמני הידוע קונרד (קוני) פלאנק, אשר נחשב למהפכני בקרב הרוק הגרמני של אותה תקופה. אולם, פלאנק לא גילה שום עניין לעבוד לצד בואי, וסירב להכניסו לאולפן. לפיכך, בואי ושותפיו החלו להקליט בעצמם שירים שנחשבו לפשוטים באופן יחסי, פשטניים ועקביים, כתגובה לצמיחת זרם הפאנק-רוק באותה תקופה. אולם, שירים נוספים שהיוו צד שלם בתקליט החדש היו קטעים אינסטרומנטליים בלבד. לאחר סיום העבודה יצא האלבום בתחילת שנת 1977 תחת השם "Low", ובאופן מפתיע הגיע למקום השלישי במצעדי בריטניה, ועם השנים זכה להוקרה כאלבום שהקדים את זמנו.
האלבום הבא, '"Heroes"' (1978),[4] היה זהה בסאונד שלו ל-"Low", אם כי היה יותר נגיש לקהל המאזינים. אופי שני האלבומים תאם לאווירת המלחמה הקרה ששררה באותה תקופה, כאשר ברלין המחולקת לשניים היוותה את ההשראה ליצירתם. השיר שהעניק לאלבום את שמו הפך לאחד הידועים של בואי, אשר נכתב בהשראה מזוג אוהבים שראה דרך חלון האולפן,(המפיק ויסקונטי וחברתו) אשר התנשקו ליד חומת ברלין, מתחת למגדלי השמירה. מקום המפגש היה תמוה ביותר בעיני בואי, והוא דמיין לעצמו שהשניים מנהלים רומן אסור, אך מייחסים לזאת סוג של גבורה, ולא בגידה, שמתבטאת במיקום שהם בחרו. בדומה לאלבום הקודם, גם אלבום זה חולק לשני חלקים: חלקו הראשון של האלבום כלל שירים רגילים, וחלקו השני כלל קטעים אינסטרומנטליים.
באותה שנה, הופיע בואי בהופעת אורח ב-"Granada music show Marc", בהנחיית חלוץ הגלאם רוק, חברו מארק בולאן, אשר הופיע לצד בואי עוד לפני שהפכו למפורסמים. בואי סירב להיות אורח כבוד בתוכנית האחרונה, כאשר בולאן נהרג בתאונת דרכים זמן קצר לאחר ההתארחות הראשונה של בואי.
בחג המולד של שנת 1977, בואי חבר לבינג קרוסבי, אותו העריץ, והקליט עמו גרסה לשיר "Little Drummer Boy", עם מלל חדש. שנתיים לפני, ביצעו השניים את השיר המקורי בתוכנית מיוחדת לכבוד חג המולד. חודש לאחר הקלטת השיר, מת קרוסבי. חמש שנים מאוחר יותר נהפך השיר ללהיט, אשר הגיע למקום השלישי במצעדי בריטניה, כשיצא לכבוד חג המולד. לפי דברי בואי, הוא פחד להתארח מאז בתוכניות אירוח, מאחר ש"כל מי שהתארחתי אצלו התפגר חודש מאוחר יותר".
בשנת 1978 יצא בואי למסע הופעות מצומצם שהציג את שירי "Low" ו-'"Heroes"', בעקבותיו יצא אלבום הופעה בשם "Stage". באותה שנה הוקלט בואי בתור המספר לסיפורו של סרגיי פרוקופייב, "פטר והזאב". רבים מחשיבים את ההקלטה לאחת מהטובות ביותר שנעשו על רקע הסיפור.
בשנת 1979 יצא האלבום האחרון ב"טרילוגיית ברלין", "Lodger". האלבום כלל את הסינגלים "Boys Keep Swinging", "DJ" ו-"Look Back in Anger". בניגוד לשני האלבומים הקודמים, באלבום לא נכללו קטעים אינסטרומנטליים. על אף זאת, האלבום זכה להוקרה כשילוב בין בניו וייב ולמוזיקת עולם, ושירים כמו "African Night" ו-"Yassassin" ה"מזרחי" נחשבו להפתעה, אפילו בשביל היצירתיות של בואי.
בשנת 1980 לקח בואי את כל אשר למד מיצירת "טרילוגיית ברלין", ביצירת האלבום "Scary Monsters (and Super Creeps)". האלבום כלל את הלהיט "Ashes to Ashes", הציג את עבודת הסינתיסייזרים של הגיטריסט צ'אק האמר, וכלל גם חזרה אל הדמות הראשונה של בואי, מייג'ור טום מ-"Space Oddity". הדימויים שאפפו את הווידאו קליפים של שירי האלבום נתנו חשיפה לתנועה ה"נאו רומנטית" המחתרתית, כשבנוסף בואי נהג לפקוד תכופות את מועדון "הבליץ", המרכז החברתי הראשי של התנועה.
על אף שהאלבום המשיך לפי העקרונות של שלושת קודמיו, המבקרים החשיבו אותו כיותר נגיש, במלל ובמוזיקה, מה שככל הנראה הציג את הלך הדברים שעברו על בואי במהלך ההתנסויות המוזיקליות השונות. באותה תקופה בואי התגרש מאשתו אנג'י, נגמל מהסמים שאפיינו את תקופת "הדוכס", והגישה שלו כלפי האופן בו צריך לכתוב מוזיקה השתנתה לחלוטין. האלבום כלל הרבה נגיעות של מוזיקת רוק כבד, כולל קטעי גיטרה זהים מעבודות של פיט טאונסנד ורוברט פריפ. בנוסף לשינויים האמנותיים שעבר באותה תקופה, החל בואי בספטמבר של אותה שנה לככב בברודוויי במחזה "איש הפיל".
בואי כוכב עליון 1980–1988
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1981 חבר בואי ללהקת קווין לביצוע ספונטני לשיר משותף בשם "Under Pressure". השיר הפך ללהיט אדיר והסינגל שלו הגיע לראש המצעדים בבריטניה. באותה שנה הופיע בואי בהופעת אורח בסרט גרמני אשר סיפר את סיפורה האמיתי של כריסטיאנה פ., נערה ברלינאית בת 13 אשר מתמכרת להרואין ומתדרדרת לזנות. בואי זכה לקרדיט בסרט על "שיתוף פעולה מיוחד", וכן המוזיקה שלו הוספה לסרט. בשנת 1982 יצא הפסקול של הסרט אשר כלל גרסה של '"Heroes"', אשר הושרה בגרמנית. באותה שנה הופיע בואי בהפקת ה-BBC למחזהו של ברטולט ברכט, "באל", אשר ממנו יצא מיני-אלבום עם חמישה שירים מההפקה, "David Bowie in Bertolt Brecht's Baal". תקליט זה היה האחרון בשיתוף פעולה של בואי עם חברת RCA, ולאחר מכן עבר לחברת EMI.
בשנת 1983 זכה בואי לראשונה להצלחה מסחרית עולמית, עם האלבום "Let's Dance", אלבום מוזיקת דאנס אשר הציג את הפרידה של בואי מהסגנון הברלינאי, בו דבק מאז סוף שנות ה-70.[5] השיר "Let's Dance" הגיע לראש המצעדים הן בארצות הברית והן בבריטניה, ולווה בקליפ הזוכה לשידור עד היום ברשתות המוזיקה הטלוויזיוניות. באלבום נכללו גם הסינגלים "Modern Love" ו-"China Girl". האחרון היה גרסה חדשה לשיר שכתב בואי יחד עם איגי פופ, ושנכלל באלבום "The Idiot". האלבום היווה גם קרש קפיצה בקריירה של הגיטריסט סטיבי ריי וואהן, אשר ניגן באלבום והיה אמור לחבור מאוחר יותר לבואי במסע ההופעות לקידומו, אם כי הדבר לא קרה בעקבות סכסוכים בין השניים. במקומו שכר בואי את הגיטריסט ארל סליק. האחים פרנק וג'ורג' סימס מלהקת "האחים סימס" הצטרפו לביצוע קולות רקע. מסע ההופעות "Serious Moonlight" זכה להצלחה אדירה, והופעה בודדה של בואי בפסטיבל הניבה לו רווחים בסך מיליון דולר. DVD של הופעה בקנדה מתעד את אווירת סיבוב ההופעות המצליח.
באותה שנה כיכב בואי בתפקיד הראשי בסרטו של נגיסה אושימה, "חג שמח, מיסטר לורנס".[6] וכיכב בסרט "הרעב" לצד השחקנית הצרפתיה קתרין דנב.[7] בנוסף הוציא חברת RCA רקורדס הוציא לאור אלבום אוסף של בואי.[8]
אלבומו הבא של בואי תוכנן להיות אלבום הופעה ממסע ההופעות, אך EMI דרשה אלבום אולפן נוסף במקום. התוצאה הייתה האלבום "Tonight" שיצא בשנת 1984,[9] היה גם הוא אלבום דאנס, וכלל שיתוף פעולה עם טינה טרנר, ואיגי פופ, וכן גם כלל גרסת כיסוי לשירם של הביץ' בויז, "God Only Knows". המבקרים קטלגו את האלבום כעבודה ללא כל מאמץ, אשר הודח לשוליים מהמצעדים בעקבות אלבומו הקודם והמצליח של בואי. הסיבה העיקרית לכישלון האלבום ככל הנראה הייתה העובדה שרוב שיריו היו גרסאות כיסוי וגרסאות מחודשות לשיריו הישנים. על אף זאת, האלבום הניב את הלהיט "Blue Jean", אשר הווידאו קליפ שלו, סרטון באורך 22 דקות, שיקף את העניין של בואי בשילוב בין תחומי אומנות שונים יחד עם מוזיקה. הסרטון זיכה את בואי באותה שנה בפרס גראמי היחיד שלו, בקטגוריית הווידאו קליפ הטוב ביותר. באלבום נכללו שני שירי דאנס, "Neighborhood Threat" ו-"Tonight", אשר נכתבו שנים לפני על ידי בואי ופופ.
בשנת 1985 ביצע בואי מספר מלהיטיו באצטדיון ומבלי במסגרת מופע הלייב אייד, שמטרתו הייתה השגת תרומות למען המורעבים באתיופיה. הופעתו כללה את השירים "Rebel Rebel", "TVC 15", "Modern Love" ו-"Heroes", ובסופה הוא הציג סרטון אשר המחיש את המצב באתיופיה. באותה שנה ביצע בואי יחד עם חברו, סולן להקת הרולינג סטונז מיק ג'אגר גרסת כיסוי לשירם של מרת'ה והוונדלז, "Dancing in the Streets", אשר הגיע במהרה לראש המצעדים. באותה שנה עבד בואי על השיר "This Is Not America", אשר הופיע בסרט "הבז ואיש השלג".
בשנת 1986 תרם בואי מספר משיריו לסרט "Absolute Beginners", ואף הופיע בו. הסרט זכה לביקורות פושרות אך שיר הנושא של הסרט הגיע למקום השני במצעדים בבריטניה. בשנת 1986, הופיע בואי בתפקיד ראשי בסרטו של ג'ים הנסון, "המבוך", בתור ג'ארת', מלך הגובלינים, אשר חוטף את אחיה התינוק של נערה בת שש עשרה (ג'ניפר קונלי באחד מתפקידיה הראשונים), על מנת להפכו לגובלין. בואי כתב חמישה משיריו של הסרט.
אלבומו האחרון של בואי בשנות השמונים היה "Never Let Me Down", שיצא בשנת 1987, אשר נטש את הסאונד שאפיין את אלבומיו האחרונים, לטובת מוזיקת רוק עם נגיעות גראנג' האלבום הגיע למקום השישי במצעדים בבריטניה, וכלל את הסינגלים המצליחים "Day In, Day Out", "Time Will Crawl" ו-"Never Let Me Down". על אף הצלחתו המסחרית, האלבום גרר ביקורות מהחמורות ביותר שבואי סבל מהן, בין היתר "תוצר חסר כל זהות". מספר שנים מאוחר יותר בואי עצמו טען כי האלבום הוא אכן הגרוע ביותר שהוציא.
באותה שנה בואי החליט לצאת למסע הופעות לקידום אלבומו האחרון. מסע ההופעות כלל תשע הופעות לקידומו שלאחריו יצא בואי למסע במאי של אותה שנה. כתוספת ללהקה הנוכחית, שכללה את פיטר פרמפטון על הגיטרה, חמישה רקדנים הופיעו על הבמה לאורך כל ההופעה. קטעים מוקלטים של דיאלוגים בוצעו על ידי בואי במהלך השירים. המבקרים טענו כי מסע ההופעות היה בגדר של הגזמה ובהשפעה מהופעות הרוק האצטדיונים שעבר זמנם, אך המעריצים שיבחו את ההופעות, כאשר צפו בבואי מבצע מלהיטיו הקלאסיים ומשיריו הפחות ידועים, מסע הופעות "Glass Spider" של שנת 1987 תועד ויצא לחנויות.
בשנת 1988 הופיע בואי בתור הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס בסרטו של מרטין סקורסזה, "הפיתוי האחרון של ישו".
מכונת הפח 1989–1991
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1989, לראשונה מאז שנות השבעים, הקים בואי להקה פורמלית בשם "מכונת הפח", לצד הנגנים ריבס גארבלס, אוני סיילס והאנט סיילס. אלבומה הראשון של הלהקה, "Tin Machine", יצא באותה שנה וזכה להצלחה, וזכה למיקום בשלוש קטגוריות במצעדים בבריטניה. הלהקה יצא למסע הופעות עולמי, בה הוצג בואי בגרסה פחות מלוטשת מבעבר, מרופט ולא מגולח. על אף ההצלחה ההתחלתית של הלהקה, בואי חש תסכול מהעובדה שרבים מרעיונותיו נדחו או שונו על ידי שאר חברי הלהקה.[10]
בואי החל את קריירת שנות התשעים שלו במסע הופעות באצטדיונים, שם ניגן רבים מלהיטי העבר שלו. מסע ההופעות בוים בידי הכוריאוגרף אדוארד לוק, עמו פעל בואי בעבר רבות וידאו קליפים ועל הבמות. מסע ההופעות גרר קהל רב, ככל הנראה לאור העובדה שבואי הכריז כי זו תהיה הפעם האחרונה בה יבצע את להיטיו על הבמות. בסופו של דבר, שלא בהפתעה לא עמד בואי בהצהרתו, ובנוסף בהצהרה כי בכל מקום בו יופיע הוא יבצע את הלהיטים שנחשבים לאהובים ביותר, לפי סקר טלפוני.
תדמיתו השלילית של בואי בתקשורת המשיכה עם יציאת האלבום השני של מכונת הפח, "Tin Machine II", שעטיפתו כללה פסלים עירומים.[10] לאחר ההצלחה המעטה בלבד של האלבום והכישלון המוחלט של אלבום ההופעה "Tin Machine Live: Oy Vey, Baby", מאס בואי בעבודה קבוצתית, מה שהגביל את היצירתיות שלו, ובסופו של דבר פירק את הלהקה.
התקופה האלקטרונית 1992–1999
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1992, הופיע בואי במופע לזכרו של פרדי מרקיורי, בביצוע השיר "Under Pressure", לצד אנני לנוקס במקום מרקיורי המנוח, באותה השנה נישא בואי לדוגמנית הסומלית אימאן. בשנת 1993 הוציא בואי את האלבום שהושפע ממוזיקת הג'אז, סול וההיפ הופ, "Black Tie White Noise". האלבום כלל שיתוף פעולה מחודש עם מפיק האלבום "Let's Dance", נייל רוג'רס, ועל אך שנחשב בידי המבקרים כהרבה יותר נעלה, הציבור לא ידע איך לקבל את האלבום. האלבום עצמו הגיע לראש המצעדים בבריטניה עם הסינגל "Jump They Say", ו-"Miracle Goodnight".
באותה שנה החל בואי בגילוי כיוון חדש במוזיקה באלבום "The Buddha of Suburbia", אשר התבסס על מוזיקה שנכתבה לתוכניות טלוויזיה. האלבום כלל אלמנטים מהאלבום הקודם, אך פנה יותר לכיוון של הרוק האלטרנטיבי. הצלחתו של האלבום הובילה בשנת 1994 להפצתו מחדש בארצות הברית, ובואי שיבח אותו בתור אלבום שמייצג אותו באופן מוחלט. מספר שנים מאוחר יותר יצא האלבום מחדש לאחר שלא היה זמין ומעריצים היו צריכים להזמין אותו באינטרנט במחיר מופקע.
בשנת 1995 הוציא בואי את האלבום "Outside", אשר היה אמור להיות חלק ראשון בסדרת אלבומים שעסקה באומנות ורצח. האלבום היה נקודת ציון כאשר בואי חזר לעבוד עם בריאן אינו. באלבום הוצגו מספר דמויות מסיפוריו הקצרים של בואי. הוא זכה להצלחה רבה והחזיר את בואי לקדמת הבמה בקרב מעריצי הרוק, עם סינגלים מצליחים כמו "Hallo Spaceboy", "Strangers When We Meet" ו-"The Hearts Filthy Lesson".
בספטמבר של אותה שנה החל בואי במסע ההופעות לקידום האלבום, כאשר גאברל חזר להיות הגיטריסט בלהקת הליווי שלו. מהלך שנתפס בידי המבקרים והמעריצים כמגוחך וחסר כל פשר, היה צירופו של טרנט רזנור מלהקת ניין אינץ' ניילז, כשותפו להופעות. בסופו של דבר יצאו בואי והלהקה יחדיו להופעות. על אף הצלחה ראשונית, מסע ההופעות נקטע בעקבות מכירות נמוכות. לפיכך, מסע ההופעות לקידום "Outside" נמשך ללא הלהקה אל תוך אירופה עד פברואר של שנת 1996. בהמשך אותה השנה נפתח מסע הופעות נוסף שלראשונה כלל את ישראל, הופעתו היחידה של בואי בישראל התקיימה ב-3 ביולי 1996, פארק הירקון, תל אביב.[11] סיבוב הופעות זה הגיע עד ליפן ונמשך עד סוף הקיץ של אותה שנה. במהלך מסעי ההופעות הללו, זכה בואי להיכנס אל היכל התהילה של הרוקנ'רול בטקס השנתי האחד עשר.
בשנת 1997 זכה לתגובות הנלהבות ביותר מאז "Let's Dance", עם האלבום "Earthling". באלבום זה, יצר בואי יצירה שלמה ומקורית בסגנון שהיה באותה העת בחיתוליו, הג'אנגל, והלביש עליו את הסגנון הייחודי שלו. האלבום הניב מספר להיטים כשבראשם "Little Wonder", שנכתב במקורו לסרט של פול ורהובן משנת 1995 וזכה הפעם לעיבוד של טרנט רנזור, וכן גם הסינגל "Telling Lies" שהופץ באינטרנט. האלבום כלל אנרגיות רבות, לצד פחות ניסויים במקצבים אלקטרוניים, אך עדיין היה קיים בו הסאונד המובהק של בואי. לקידום האלבום יצא בואי למסע הופעות שהניב רווחים נאים.
בינואר אותה שנה הופיע בואי במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק לחגיגת יום הולדתו החמישים. אמנים שהופיעו לצידו על הבמה באותו ערב היו בילי קורגן, פרנק בלאק, סוניק יות', רוברט סמית' מלהקת הקיור, פלסיבו ולו ריד.
בשנת 1998 יצא הסרט "ולווט גולדמיין" של טוד היינס, ששמו נלקח משם שיר של בואי מתקופת זיגי סטארדסט. הסרט כלל קטעים ביוגרפיים רבים שבוססו על חייו על בואי. מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות, קורט ויילד (יואן מקגרגור) ובריאן סלייד (ג'ונתן ריס מאיירס), התבססו באופן רופף על היחסים בין איגי פופ ובואי במהלך שנות השבעים. סלוגן הסרט, "עלייתו של כוכב, נפילתו של אגדה", התבסס באופן ברור לחלוטין על שמו המלא של האלבום "זיגי סטארדסט". בריאיון עם להקת פלסיבו, בואי ציין כי אהב את הסיפור, אך "אווירת הסרט הייתה ברוח שנות השמונים במקום שנות השבעים", לדבריו. כמו כן הוא לא הרשה להשמיע את שיריו בסרט כאשר נתבקש לכך, ובשלב מסוים אף ניסה לעצור את יציאת הסרט לאקרנים מאחר שדמותו של סלייד, שיצגה אותו, שיקפה אותו כטיפוס אלים ואופורטוניסט.
תקופת בואי הנאוקלאסי 1998–2016
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1998, בואי התאחד עם טוני ויסקונטי להקלטת שיר לסרט "ראגרטס" שנקרא "(Safe In This) Sky Life". על אף שהשיר הוצא מתוך הפסקול הסופי, האיחוד בין השניים עודד אותם להמשיך בפרויקט נוסף. השיר הנ"ל בסופו של דבר הוקלט מחדש והוסף כ-B Side לסינגל, תחת השם "Safe". בין העבודות המוקדמות של השניים באותה תקופה היה העיבוד לשירם של להקת פלסיבו "Without You I'm Nothing", מהאלבום שנשא את אותו השם.
בשנת 1999 חיבר בואי מוזיקה למשחק מחשב בשם "Omikron: The Nomad Soul". בואי ואשתו, אימאן, הופיעו במשחק בתור דמויות. באותה שנה הקלטות מחודשות של המוזיקה באלבום הועבדו לשירים שהוספו לאלבום "'hours...'". באלבום נכלל השיר "What's Really Happening", שמילותיו נכתבו על ידי אלכס גראנט, זוכה תחרות כתיבת השירים של בואי שהתקיימה באינטרנט. האלבום הציג את עזיבתו של בואי מהמוזיקה האלקטרונית לכיוון שימוש בכלי נגינה מסורתיים למוזיקת רוק. רבים רואים במהלך זה כשהשלמה פנימית של בואי עם העובדה שהוא הולך ומתבגר.[12] לאחר סיום העבודה על האלבום הפסיקו ריבס גארבלס ובואי לעבוד יחדיו, מאחר שגארבלס טען כי המוזיקה נהיית רכרוכית מדי.
ב-1999 זכה בתואר מפקד במסדר האמנויות והספרות של צרפת.
לאחר יציאת האלבום הועלו תוכניות ליצירת אלבום בשם "Toy", שהיה אמור לכלול גרסאות חדשות לשיריו המוקדמים של בואי, לצד שלושה שירים חדשים. ההקלטות לאלבום החלו בשנת 2000, אך האלבום מעולם לא ראה אור, מה שהותיר מספר שירים שעדיין לא נשמעו.
באוקטובר של שנת 2001 בואי פתח את המופע לזכר נספי פיגועי 11 בספטמבר, עם גרסת כיסוי לשיר "America" של סימון וגרפונקל, וגרסה רוקיסטית ל-"Heroes".
בואי וויסקונטי המשיכו בשיתוף הפעולה יחדיו בהפקת אלבום אשר כלל שירים חדשים בלבד, בניגוד לתוכנית המקורית של "Toy". התוצאה הייתה עם האלבום "Heathen" שיצא בשנת 2002, שאופיין בסאונד האפל והאטמוספירי שבו, ובתור האלבום המצליח ביותר של בואי מזה שנים. האלבום כלל בתוכו גרסת כיסוי לשירם של הפיקסיז, "Cacuts". הסינגלים "Slow Burn" (עם פיט טאונסנד על הגיטרה), "I've Been Waiting for You" ו-""Everyone Says "Hi" יצאו יחד עם שירים מהעבודה על האלבומים "Toy" ו-"Safe", בתור B Side. מלבד אלבום האולפן הוציא בואי בשנת 2002 אוסף כפול בשם "Best of Bowie" אשר מסכם 35 שנות קריירה. האוסף הופיע על גבי תקליטורים ובמהדורת ה–DVD נאספו וידאו קליפים נבחרים, עוד באותה שנה בואי היה מועמד לפרס מרקיורי.
בשנת 2003, דיווח העיתון "הסאנדיי אקספרס" כי בואי הוא האדם השני העשיר ביותר בבריטניה העוסק בתחום הבידור (פול מקרטני במקום הראשון), עם נכסים בשווי 510 מיליון פאונד.
בספטמבר של אותה שנה, הוציא בואי אלבום חדש, "Reality",[13] אשר כלל גרסת כיסוי לשיר "Try Some Buy Some" של ג'ורג' האריסון מאלבומו "Living In The Material World" והכריז על מסע הופעות עולמי לראשונה מאז,[14] "מסע ההופעות המציאותי", אשר היה לרווחי ביותר באותה שנה. אולם, מסע ההופעות נקטע מוקדם מהמצופה, כאשר במהלך הופעה בגרמניה, חש בואי בכאבים בחזהו. מה שנחשב בתחילה להיות כאב בעצבים שבכתפיו, הסתבר מאוחר יותר חסימה בעורקים. טיפול חירום בוצע בבית חולים בהמבורג. ביולי 2004 שוחרר בואי מבית החולים והמשיך לעבור תהליך שיקום. מאוחר יותר הודה בואי כי סבל מהתקף לב קל, כתוצאה משנים של עישון כבד ומסעות הופעות. מסע ההופעות בוטל לאלתר בתקווה כי יחזור להופעות באוגוסט של אותה שנה, מה שבסופו של דבר לא יצא לפועל. לאחר סיום השיקום חזר בואי לגור בניו יורק.[15]
באוקטובר 2004 הוציא בואי DVD של מסע ההופעות "A Reality Tour", המתעד את הופעותיו בדבלין, ב-22 וב-23 בנובמבר 2003. במאי 2006 שר בואי יחד עם דייוויד גילמור שני שירים של להקת פינק פלויד, "Arnold Layne" ו-"Comfortably Numb", במסגרת הופעתו של גילמור – "Remember That Night". באותה שנה שיחק בואי בסרטו של כריסטופר נולאן, "יוקרה", בתפקיד המדען ניקולה טסלה. בשנת 2007,[16] התארח בפרק הספיישל של הסדרה "בובספוג מכנסמרובע", "אטלנטיס מכנסמרובע", בתפקיד מלך אטלנטיס.
בינואר 2013 יצא לאור בישראל הספר "האיש שנפל מכוכב אחר" המכנס שמונה מאמרים שנכתבו על ידי כותבים ישראלים ועוסקים ביצירתו של בואי.[17] באותו חודש עלה מחדש אתר האינטרנט הרשמי של בואי, ובמקביל לו הוצא, לאחר 11 שנות הפסקה מפעילות, השיר "Where Are We Now", הלקוח מאלבום הסולו "The Next Day", שיצא להאזנה בחינם ב-iTunes במרץ 2013,[18] בהפקת טוני ויסקונטי. 29 שירים הוקלטו במהלך שנתיים עבודה, אך רק 14 מתוכם נכללו באלבום (שלושה נוספים צורפו לגרסת דלוקס). על אף הוצאת האלבום, ציין בואי כי לא יחזור להופיע.[19] בסוף ינואר נפתחה במוזיאון ויקטוריה ואלברט רטרוספקטיבה מקיפה על יצירתו של בואי.
ב-8 בינואר 2016, יומיים לפניי מותו, יום הולדתו ה-69, יצא אלבום האולפן האחרון של בואי, שנקרא "Blackstar", בו מנגנים מוזיקאי ג'אז.[20]
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-10 בינואר 2016, יומיים לאחר צאת האלבום "Blackstar", נפטר בואי בביתו לאחר מאבק של כ-18 חודשים במחלת סרטן הכבד.[21] על פי בקשתו בצוואתו, גופתו נשרפה כעבור יומיים בניו ג'רזי.[22] לפי בקשתו, בני משפחתו לא נכחו בטקס השרפה.[23]
דיסקוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלבומי אולפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]| # | שם אלבום | שנת יציאה | שותפים | הערות |
|---|---|---|---|---|
| 1 | David Bowie | 1967 | אלבומו הראשון, שלא זכה להצלחה. | |
| 2 | David Bowie | 1969 | בשנת 1972 יצא האלבום בהוצאה מחודשת בשם – Space Oddity, אך החל מ-2009 הוא מופץ שוב בשמו המקורי. | |
| 3 | The Man Who Sold the World | 1970 | עטיפת האלבום מציגה את בואי בשמלה – דבר שעורר ביקורת חריפה. | |
| 4 | Hunky Dory | 1971 | ||
| 5 | The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars | 1972 | ||
| 6 | Aladdin Sane | 1973 | ||
| 7 | Pin Ups | 1973 | אלבום גרסאות כיסוי. | |
| 8 | Diamond Dogs | 1974 | ||
| 9 | Young Americans | 1975 | ||
| 10 | Station to Station | 1976 | ||
| 11 | Low | 1977 | בריאן אינו | האלבום הראשון ב"טרילוגיית ברלין" |
| 12 | "Heroes" | 1977 | בריאן אינו | האלבום השני ב"טרילוגיית ברלין" |
| 13 | Lodger | 1979 | בריאן אינו | האלבום השלישי והאחרון ב"טרילוגיית ברלין" |
| 14 | (Scary Monsters (and Super Creeps | 1980 | ||
| 15 | Let's Dance | 1983 | ||
| 16 | Tonight | 1984 | טינה טרנר, איגי פופ | אלבום המכיל גרסאות כיסוי ושירים משותפים עם אמנים שונים. |
| 17 | Never Let Me Down | 1987 | ||
| 18 | Tin Machine | 1989 | מכונת הפח | |
| 19 | Tin Machine II | 1991 | מכונת הפח | |
| 20 | Black Tie White Noise | 1993 | ||
| 21 | Outside | 1995 | היה אמור להיות חלק מסדרת אלבומים בנושא אומנות ורצח ולכן שמו – Outside.1 | |
| 22 | Earthling | 1997 | ||
| 23 | 'hours...' | 1999 | ||
| 24 | Heathen | 2002 | ||
| 25 | Reality | 2003 | ||
| 26 | The Next Day | 2013 | אלבומו הראשון לאחר הפסקה של עשר שנים מעולם המוזיקה. | |
| 27 | Blackstar | 2016 | אלבומו האחרון טרם מותו. |
אלבומי הופעות חיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1974 – David Live
- 1978 – Stage
- 1983 – Ziggy Stardust - The Motion Picture
- 1992 – Tin Machine Live: Oy Vey, Baby
- 1994 – Santa Monica '72
- 2008 – Glass Spider Live
- 2009 – VH1 Storytellers
- 2010 – A Reality Tour (ינואר 2010)
אוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1970 – The World of David Bowie
- 1973 – Images 1966–1967
- 1973 – Best Deluxe
- 1973 – In the Beginning Vol.2
- 1976 – ChangesOneBowie
- 1981 – ChangesTwoBowie
- 1989 – (Sound + Vision (box set
- 1990 – Changesbowie
- 1991 – (Early On (1964–1966
- 1993 – The Singles Collection
- 1997 – The Deram Anthology 1966–1968
- 1997 – The Best of David Bowie 1969/1974
- 1998 – The Best of David Bowie 1974/1979
- 2002 – Best of Bowie (פלטינה)
- 2005 – The Collection
- 2005 – The Platinum Collection
- 2007 – The Best of David Bowie 1980/1987
- 2007 – Bowie Box Set (Outside, Earthling, Hours, Heathen, Reality) - 10CD
- 2008 – iSelect
פסקולים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1981 – כריסטיאנה פ.
- 1986 – המבוך
- The Buddha of Suburbia – 1993
פילמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1976 – האיש שנפל מכוכב אחר – The Man Who Fell To Earth
- 1979 – Just A Gigolo
- 1983 – The Hunger
- 1983 – חג שמח, מיסטר לורנס
- 1983 – צהוב הזקן – Yellowbeard
- 1985 – רומן לילי – Into The Night
- 1986 – המבוך
- 1986 – Absolute Beginners
- 1988 – הפיתוי האחרון של ישו – The Last Temptation Of Christ
- 1992 – The Linguini Incident[24]
- 1992 – טווין פיקס: אש הולכת איתי – Twin Peaks: Fire Walk With Me
- 1996 – בסקיאט – Basquiat
- 1998 – Il Mio West
- 1999 – כולם אוהבים קצת שמש
- 2000 – Mr Rice's Secret
- 2001 – זולנדר
- 2006 – יוקרה
- 2009 – August
הופעות ב-DVD
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1983 – Ziggy Stardust - The Motion Picture – הופעה בלונדון, אנגליה. מתוך מסע הופעות של האלבום "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars"
- 1984 – Serious Moonlight – הופעה בוונקובר, קנדה. מתוך מסע הופעות של האלבום "Let's Dance"
- 1988 – Glass Spider – הופעה בסידני, אוסטרליה. מתוך מסע הופעות של האלבום "Never Let Me Down"
- 2004 – A Reality Tour – הופעה בדבלין, אירלנד. מתוך מסע הופעות של האלבום "Reality"
- 2009 – VH1 Storytellers – הופעה חיה במסגרת ערוץ VH1 בטלוויזיה. מתוך מסע הופעות של האלבום "'hours...'"
פרסים ומועמדויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שנה | פרס | קטגוריה | עבודה מועמדת | תוצאה | סימוכין |
|---|---|---|---|---|---|
| 2024 | פרס גראמי | סרט המוזיקה הטוב ביותר | דייוויד בואי: Moonage Daydream | זכייה | [25] |
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מארק ספיץ, דייוויד בואי: ביוגרפיה, תרגום: דורית בריל פולק, עריכה מקצועית: בועז כהן, הוצאת מודן, 2011.
- פרופ' עודד היילברונר (עורך): האיש שנפל מכוכב אחר, רסלינג, 2013.
- איסבל סנצ'ז וגארה, דייוויד בואי (קטנים-גדולים), תרגום: עטרה אופק, יפו: הוצאת צלטנר, 2020. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של דייוויד בואי (באנגלית)
דייוויד בואי, ברשת החברתית פייסבוק
דייוויד בואי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
דייוויד בואי, ברשת החברתית אינסטגרם
דייוויד בואי, ברשת החברתית טיקטוק
דייוויד בואי, סרטונים בערוץ היוטיוב
דייוויד בואי, ברשת החברתית Goodreads
דייוויד בואי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
דייוויד בואי, באתר AllMovie (באנגלית)
דייוויד בואי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
- דייוויד בואי, באתר Metacritic (באנגלית)
דייוויד בואי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
דייוויד בואי, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
דייוויד בואי, באתר ספוטיפיי
דייוויד בואי, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
דייוויד בואי, באתר Last.fm (באנגלית)
דייוויד בואי, באתר AllMusic (באנגלית)
דייוויד בואי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
דייוויד בואי, באתר דיזר
דייוויד בואי, באתר Yandex.Music (ברוסית)
דייוויד בואי, באתר Discogs (באנגלית)
דייוויד בואי, באתר Songkick (באנגלית)
- דייוויד בואי, באתר Genius
- דייוויד בואי, באתר DNCI
- דייוויד בואי, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
דייוויד בואי, באתר בילבורד (באנגלית)
דייוויד בואי, באתר טיידל (באנגלית)
- דייוויד בואי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- TeenageWildLife – מידע מקיף על האמן
- בועז כהן, הילד בן 60, באתר גלובס, 17 בינואר 2007
- חמישים שנה ל-The Man Who Sold the World – ספיישל 88 בכאן 88 עם גיל מטוס ואורי ב"ש
- חמישים שנה להאנקי דורי – ספיישל 88 בכאן 88 עם גיל מטוס ואורי ב"ש
משה קוטנר, אבק הכוכבים של דייוויד בואי, באתר הארץ, 28 במרץ 2013
- עופרה עופר אורן, סיפורו של השיר "Space Oddity", בבלוג "סופרת ספרים", 3 בפברואר 2019
- מידע מפורט על כל אחד משיריו של דייוויד בואי (Pushing Ahead of the Dame - David Bowie, song by song)
דיויד בואי (1947-2016), דף שער בספרייה הלאומית
בעקבות מותו:
- דיוויד בואי 1947–2016, באתר וואלה, 11 בינואר 2016
- אפרת מלטר, כוכב עד יום מותו: היה שלום, מייג'ור תום, באתר nrg, 11 בינואר 2016
- בן שלו, דייוויד בואי: הכוכב שנפל מאיש אחר, באתר הארץ, 11 בינואר 2016
- אילת יגיל, הביטו למעלה, דיוויד בואי שב לגן עדן, באתר ynet, 11 בינואר 2016
- ניר להב, דיויד בואי – האיש שנפל לכדור הארץ, באתר "הידען", 16 בינואר 2016
- דייוויד בואי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 100 Greatest Artists: David Bowie, באתר רולינג סטון
- ^ עמי פרידמן, מצא אוצר בסלסילת הלחם של סבתא: הקלטה נדירה של בואי, באתר ynet, 23 ביולי 2018
- ^ ארז ארליכמן, מחווה חייתית: עכביש נדיר על-שם דיויד בואי, באתר ynet, 7 בספטמבר 2009
- ^ עופר ניר, תקליטים - דייויד בואי - "גיבורים" (אר סי איי), על המשמר, 17 באוגוסט 1978
- ^ שמעון פרנס, ביקודת תקליטים - חזרה לשורשים - דייוויד בואי - בואו נרקוד. תקליטי קפיטול, תוצרת סי. בי. אס, כותרת ראשית, 22 ביוני 1983
גידי אביבי, תקליט חדש של דייוויד בואי - אדם בעל אלף פרצופים; מין זיקית מוזרח חמחליפה צבע וגוון מעט לפני שסביבתה משתנה, כותרת ראשית, 11 בינואר 1984 - ^ מאיר שניצר, קולנוע - שבוי שווה שובה - "חג שמח, מיסטר לורנס", במאי: נגיסה אושימה, כל העיר, 21 באוקטובר 1983
רחל נאמן, להבין את האוייב, כותרת ראשית, 19 באוקטובר 1983 - ^ רחל נאמן, ביקורת קולנוע - סבתו של דראקולח 'הרעב', אורלי, תל־אביב, כותרת ראשית, 1 בפברואר 1984
- ^ אילן וירצברג, תקליטים - שיקולים מסחריים - דייוויד בואי, "השנים המוזהבות" DAVID BOWIE .“GOLDEN YEARS". R.C.A, כל העיר, 14 באוקטובר 1983
- ^ אילן וירצברג, תקליטים / רוק - בעגלה, ובזמן קריב - דייוויד בואי "הלילח" DAVID BOWIE,"TONIGHT" סי.בי.אס., כל העיר, 19 באוקטובר 1984
- ^ 1 2 שרון מולדבי, דייויד בואי קם לתחיה, חדשות, 27 בספטמבר 1991
- ^ חדשות 2, צפו: דיוויד בואי מבקר בישראל, באתר מאקו, 11 בינואר 2016
- ^ גידי אביבי, הרהור על תהילת עולם, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2003
- ^ פ, אלבום חדש לדייוויד בואי, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2003
- ^ מסע הופעות עולמי לדייוויד בואי, באתר הארץ, 22 ביוני 2003
- ^ ניר שחק, לאן נעלם דיוויד בואי, ובעיקר למה?, באתר הארץ, 23 באפריל 2010
- ^ אורי קליין, זה כל הקסם, באתר הארץ, 15 בינואר 2007
- ^ עידן חגואל, עכבר העיר, כוכב אחר: ספר חדש בעברית על דיוויד בואי, באתר הארץ, 8 בינואר 2013
- ^ אור ברנע, האלבום החדש של דיוויד בואי יצא לרשת, בחינם, באתר ynet, 1 במרץ 2013
- ^ עמי פרידמן, דיוויד בואי לא יופיע יותר לעולם, באתר nrg, 12 בינואר 2013
- ^ בן שלו, האלבום החדש של דייוויד בואי מזכיר שהסופרמן הזה הוא גם בן תמותה, באתר הארץ, 9 בינואר 2016
- ^ דיוויד בואי הלך לעולמו, באתר ynet, 11 בינואר 2016
- ^ ynet, דיווח: גופתו של דיוויד בואי נשרפה, באתר ynet, 14 בינואר 2016
- ^ ynet, הצוואה של דיוויד בואי נחשפת, באתר ynet, 30 בינואר 2016
- ^
- ^ 2024 GRAMMY Nominations: See The Full Winners & Nominees List | GRAMMY.com, grammy.com
| דייוויד בואי | ||
|---|---|---|
| אלבומי אולפן | David Bowie (1967) • David Bowie (1969) • The Man Who Sold the World • Hunky Dory • The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars • Aladdin Sane • Pin Ups • Diamond Dogs • Young Americans • Station to Station • Low • "Heroes" • Lodger • Scary Monsters (and Super Creeps) • Let's Dance • Tonight • Never Let Me Down • Tin Machine (עם Tin Machine) • Tin Machine II (עם Tin Machine) • Black Tie White Noise • Outside • Earthling • 'hours...' • Heathen • Reality • The Next Day • Blackstar | |
| אלבומי הופעה | David Live • Stage • Ziggy Stardust - The Motion Picture • Tin Machine Live: Oy Vey, Baby (עם Tin Machine) • LiveAndWell.com • Live EP (Live at Fashion Rocks) • Live Santa Monica '72 • Glass Spider Live • VH1 Storytellers • A Reality Tour | |
| פרס המוזיקה הבריטית לזמר הטוב ביותר | |
|---|---|
|
| פרס הווידאו קליפים של MTV לחלוציות על שם מייקל ג'קסון | |
|---|---|
|
- דייוויד בואי
- אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
- אמני וירג'ין רקורדס
- אמני קולומביה רקורדס
- אמנים בריטים הידועים בשם במה
- אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
- ביסקסואלים בריטים
- זוכי פרס אמי לבידור בשעות היום: אישים
- זוכי פרס גראמי
- זוכי פרס הווידאו קליפים של MTV: אישים
- זוכי פרס המוזיקה הבריטית
- זוכי פרס המוזיקה העולמי: אגדת מוזיקה
- זמרים בריטים
- זמרי פופ בריטים
- חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
- להט"בים בריטים
- לונדון: אישים
- מוזיקאי רוק
- מוזיקאים אנגלים
- מסדר האמנויות והספרות
- מפיקים מוזיקליים בריטים
- שחקני קולנוע וטלוויזיה אנגלים
- בריטים שגווייתם נשרפה
- אישים שעל שמם בעלי חיים
- זוכי פרס סאטורן לשחקן ראשי בקולנוע
- אמני דקה רקורדס
- אנגלים שנולדו ב-1947
- אנגלים שנפטרו ב-2016