נוגאי חאן
 |
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה. | |
| ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה. | |
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | |
| לידה |
המאה ה־13  |
|---|---|
| פטירה | המאה ה-13 או המאה ה-14 |
| מדינה | אורדת הזהב |
| עיסוק | מצביא |
| בן או בת זוג |
אופרוסיה פלאולוג |
  | |
נוגאי חאן (במונגולית: Ногай хан או Хар Ногай חאר נוגאי, בטטרית: Nuğay, Нугай בערך 1240/1235 ? - 1300/1299) היה מצביא מונגולי ושליט בפועל של אורדת הזהב, בתוקף תפקידו הרם כ"בקליארבק". נוגאי היה בן לנין של ג'ינגיס חאן. סבו היה בואל/באול/טוואל חאן, הבן השביעי של ג'וצ'י חאן. על אף שלא היה בעצמו החאן של אורדת הזהב, היה נוגאי חאן "ממליך מלכים"[1] לחאנים השליטים שהתחלפו בראש האורדה בתקופתו ושלט ללא עוררין באזור שממערב לדנייפר (ה"אורדה הכחולה") עד לגדה השמאלית של הדנובה. אחרי שנות ה-1270 לא היה נוגאי כפוף לחאנים מסאראי אל ג'דיד, להפך, הם נמצאו תחת חסותו. בשיא כוחו נמנה נוגאי עם המנהיגים החזקים באירופה ונחשב למנהיג האמיתי של האורדה. הכרוניקנים הרוסים כינו אותו "צאר" והמיסיונרים הפרנציסקנים בקרים התייחסו אליו כאל קיסר שותף. בעקבות החאן ברקה התאסלם נוגאי חאן בסביבות שנת 1265 ותחת השםעיסא נוגאי חאן הפך לאחד המפורסמים שבמומרים לדת האסלאם. בנו צ'אקה נולד לו מאשתו העיקרית, אחה חאטון, וייתכן כי נשא לתקופה קצרה את התואר של צאר של הבולגרים בשנים 1299–1300. משמו של נוגאי נגזר שמה של קונפדרציה של שבטים מונגולים-טטרים:"אורדת נוגאי". צאצאיהם, ה"נוגאים", התיישבו בהמשך בעיקר בדאגסטן באזור הקווקז. המטה של נוגאי חאן נמצא על גדת הדנובה. סרביה והאימפריה הבולגרית השנייה ראו את עצמן בנות חסותו, גם הנסיכויות מדרום רוסיה וחלק מהנסיכויות מצפון-מזרח רוסיה. הוא התחתן עם אופרוסינה פלאולוגינה, בת בלתי חוקית של הקיסר הביזנטי מיכאל השמיני פלאולוגוס.
שמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדעת ההיסטוריון הצרפתי פול פליו משמעות המילה "נוחאי" הייתה "כלב", אכן במונגולית המילה "נוחוי" או נוחאי" משמעותה היא "כלב". במקרה זה לא דובר בכינוי שלילי או מעליב, גם כיום נהוג לפעמים לפנות במילה "נוחדוד" "אתם, כלבים" במובן " חברים, רבותי". אף ג'ינגיס חאן קרא למפקדיו המוכשרים " כלבי מלחמה" או "אנשי מלחמה". ייתכן כי ההסבר הוא בכך שהמונגולים חלקו הערכה רבה לכלביהם ששימוש אותם לציד ובהגנת הבית. הכלבים מילאו תפקיד חשוב בחיי הנוודות וגם לפי ההיסטוריון הבריטי ג'.ג'. סונדרס לשימוש בשם "כלב" היה תפקיד מאגי אפוטרופאי - כמסיח את תשומת לבם של הרוחות הרעות, שלפי אמונתם לא התעניינו בכלבים. לפעמים המונגולים קראו לזאב "כלב הערבה". (ראו גם השמות "כלב" ו"זאב" אצל העברים הקדומים והיהודים)
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנותיו המוקדמות בימי באטו חאן וברקה חאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]נוגאי נולד כבן לטטאר, שהיה בן של טרוואל, שהיה בנו של ג'וצ'י. אחרי מות אביו ניהל את נכסי סבו. אחרי פלישת המונגולים לאירופה השאיר באטו חאן את נוגאי הצעיר עם טומן (רבבת לוחמים) במולדובה וו ולאכיה של ימינו ששימשו כאזור ספר. נוגאי היה כמו באטו, אחיין של ברקה חאן וכמו אורדה חאן, והוא הפך למצביא חזק ושפאתן.
הפלישה המונגולית השנייה לפולין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנותיו האחרונות האציל ברקה חאן לנוגאי יותר ויותר סמכויות. נוגאי הצטיין כמפקד בקרב ב-1260-1259 תחת פיקודם של טלבוגה ותחת המפקד המונגולי המהולל בורונדאי. הוא בלט בפלישה השנייה בפולין כשבזז את סנדומייז', קרקוב וערים אחרות.[2]
עליית כוחו באורדת הזהב ובאירופה 1266-1262
[עריכת קוד מקור | עריכה]אביו של נוגאי, טטר, נפטר בבעוד ששירת את הולגו חאן.
המלחמה בין החאנים ברקה והולגו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1262 פרצה מלחמה בין אורדת הזהב בראשות ברקה חאן והאילח'אנאת בראשות הולגו חאן, כאשר שני המנהיגים טענו לתואר כגן. בצבא האורדה מילא נוגאי תפקיד בולט. רשיד א-דין המדאני תיאר אותו כמפקד העליון.[3] הוא פיקד על 30,000 לוחמים. הוא היה הראשון שהוטל עליו לפשוט לשטח האילח'אנאת. נוגאי ערך פשיטות לצורך איסוף מודיעין באזור הקווקז ומשך את הולגו עם מרבית צבאו צפונה. הוא חיסל כוח חלוץ בפיקוד שיראמון ופשט עד לנהר קורה אך בדצמבר 1262 נהדף על יד שבראן ואולץ לסגת[4][5] נוגאי התכונן אחר כך לדחות את ניסיון הפלישה של הולגו שבינתיים התעשת. הולגו פנה צפונה כדי לפלוש לשטח שבשליטת ברקה חאן, ניסה להקיף את צבאו של נוגאי על גדות הנהר טרק, אך מצא רק מחנה נטוש. אולם בעוד שחייליו שדדו את המחנה, כחותיו של נוגאי הפתיעו את הולגו במארב על הנהר טרק והרג רבים מאנשיו. הולגו גייס אז שאר צבאו והלחימה העזה נמשכה יום שלם. היתרון שהשיג נוגאי בהתחלה איפשר לו להכריע את אויביו. צבא האילח'אנאת נחרב ואלפים רבים מתוכו טבעו למוות תוך ניסיון להימלט והשורדים ברחו אל אזרבייג'ן. הניצחון העלה את יוקרתו של נוגאי ברחבי האורדה והוא הפך לסגנו הנאמן של ברקה.[6][7]
באוגוסט 1264 הסתיימה המלחמה כאשר הוכתר קובלאי חאן כקגאן בהסכמתם של החאנים ברקה, הולגו וצ'גטאי. אולם ב-1265 התחדשו הקרבות בין אורדת הזהב לאילחנאת. נוגאי נדרש לפלוש לאילחאנת שלראשותו עלה בנו ויורשו של הולגו, אבאקה חאן. נוגאי פלש לפרס וערך מסעות ביזה בכמה אזורים עד שפגש את אבאקה בקרב על הנהר אקסו. הקרב בין השניים היה עז וקשה מאוד, שבו נוגאי נפצע ואיבד את אחת מעיניו ונאלץ להסיג את כוחותיו. אבאקה רדף אחריהם לאורך נהר הקורה בתקווה לחסלו, אבל נאלץ בתורו לסגת אחרי שהגיע ברקה חאן עם תגבורות.[8]
המלחמה בביזנטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1205 בראש 20,000 לוחמים. חצה נוגאי את הדנובה לשטח האימפריה הביזנטית. הוא חיסל את הכוחות הביזנטים שנתקל בהם והחריב את ערי תראקיה. ב-1266 הקיסר מיכאל השמיני שרצה מאוד לכרות איתו ברית, הציע לו את ידי בתו אופרוסיני ("אופרוסיני פלאולוגינה"). הוא העניק לאורדת הזהב מתנות רבות ערך הפך לבן ברית שלה, כשאת כל הדיונים ניהל עם נוגאי ולא עם החאן הרשמי של האורדה.[9] הרעיף על נוגאי פנינים, תכשיטים ותלבושות יקרי ערך, כך שנוגאי הרשה לעצמו להחליף את עורות החיות שהוא לבש כשהוא מחוץ לשדה הקרב. הוא שאל את מארחו האם התכשיטים והבגדים האלה עשויים להגן מפני בזק, למנוע כאבי ראש אחרי ששיבח את התכונות השימושיות המיוחדות שייחס לעורות הכלבים שלבשו אנשיו.[10]
שלטונו בפועל 1294-1266
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברקה חאן מת ב-1266. על אף השפעתו, לא ניסה נוגאי חאן לתפוס את השלטון באורדת הזהב ושירת את מנגו-טימור חאן. הוא ידע עם זאת, להשתמש בסמכותו, ושלט כמעט באופן המוחלט על הערבות ממערב לדניפר. בנוסף לנתיניו ה"טורקים" הוא שלט במישרין גם על ה"רותנים"או רוסינים של נסיכות האליץ'-וולין, על האוסטים ועל חלק מהולאכים. הוא ניהל מדיניות חוץ משלו, שלח שליחים אל הסולטאן הממלוכי בקהיר, כרת בריתות נישואין עם הביזנטים ועם האילח'אנים ופשט על ממלכות אירופיות שונות. [11] ב-1282 שלח נוגאי 4000 לוחמים מונגולים לקונסטנטינופול על מנת לעזור לחמיו, הקיסר מיכאל לדכא את המרד של יוחנן דוכאס מתסליה. אולם מיכאל מת ולשלטון עלה אנדרוניקוס השני פלאולוגוס שהשתמש בבני בריתו כדי להילחם נגד סרביה.
פלישות לבולגריה ולאימפריה הביזנטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1271 וב-1274 הוביל נוגאי פשיטות לבולגריה ולאימפריה הביזנטית. בעת הפשיטה הראשונה נמנע הקיסר מיכאל השמיני להתעמת איתו חזיתית והציע אלו את יד בתו.[12] ב-1277 קם בבולגריה מרד עממי בראשות איוואילו בתמיכת חיילים ואצילים רבים והם ניצחו שיירה מונגולית שפשטה לארצם. ב-1279-1278 נוגאי שמאס במצב פלש לבולגריה בעצמו. הוא הביס את הבולגרים, העביר את הארץ מסעות שוד וביזה וצר על איוואילו בסיליסטרה. כעבור שלושה חודשים הוריד את המצור ונסוג. אחרי שיצא מן המצור עמד איוואילו בראש כוחות בולגרים ובקרב דווינה ניצח את הביזנטינים שהיו בני ברית של נוגאי. ב-1280התחיל איוואילו לאבד את תמיכת אנשיו שמאסו במלחמות הבלתי פוסקות נגד הביזנטים, נגד חלק מהאצולה הבולגרית ונגד המונגולים. האצילים בחרו בגאורגי טרטר הראשון כקיסר. אז החליט איוואילו לקרוא לנוגאי לעזרה. הוא התייצב עם קבוצה קטנה של תומכים בפני הח'אן וביקש להחזיר לעצמו את השלטון. בהתחלה קיבל אותו נוגאי בחמימות והזמין אותו למשתה. אולם באותו משתה, שבוישבו לצידו איוואילו וגם איוואן אסן השלישי הצביע נוגאי על איוואילו ואמר:"הוא אויב אבי, הקיסר מיכאל ולא מגיע לו לחיות". איוואילו הוצא להורג במקום על ידי שומריו של נוגאי. [13] נוגאי התכוון להוציא להורג כם טת איוואן, הטוען השני לכתר בולגריה, אבל אשתו אפרוסינה דרשה להניח לו והוא נענה לבקשתה.איוואן הורשה לברוח לאסיה הקטנה. [14]. נוגאי הפך את הקיסר הבולגרי החדש גאורגי טרטר לבן חסותו.אחרי שגאורגי נמלט לקונסטנינופול, נוגאי המליך את ידידו סמילץ על כס המלכות הבולגרי והמשיך להחזיק את בולגריה כבת חסות של אורדת הזהב.
הפלישה המונגולית השנייה להונגריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחורף 1285פלשו נוגאי וטלבוגה חאן להונגריה עם כוחות מונגולים וקומנים, אבל להבדיל מקודמם, סובוטאי ארבעים שנה קודם לכן, נוצחו. הפ פלשו בשתי חזיתות עם צבא עצום. מפי לוחמים קומנים שנמלטו מהונגריה נודע לנוגאי על המצב הפוליטי הנפיץ שם. האצולה ההונגרית מרדה למעשה במלכם, לסלו הרביעי והממלכה הוחלשה גם על ידי מרד קומנים שאמנם דוכא. נוגאי סבר שאלו תנאים בשלים למתקפה רחבה על הממלכה ההונגרית הנחלשת. הוא עמד מאחורי תוכנית המלחמה, והוא וטלבוגה עמדו בראש שתי שיירות של לוחמים. חיילי טלבוגה חאן החריבו את טרנסילבניה ופשטו עד לפשט אבל רשת הביצורים החדשים של ההונגרים הפריעו להם מאוד. המונגולים לא היו מסוגלים לכבוש אף אחד מהטירות והערים המבוצרות וסבלו מקשיי אספקה רבים, מתקיפות מצד כוחות הונגריים מקומיים והתנגדות עזה בכל טירה ועיר שתקפו. לבסוף על יד פשט הם הובסו על ידי הצבא המלכותי ההונגרי הפיקודו של המלך לסלו הרביעי. הכוחות המונגוליים הנסוגים נתקלו אחר כך במארב מצד הסקלרים, [15] ונחלו אבדות רבות מאוד בנפש. נוגאי הצליח יותר מטלבוגה ונשאר בהונגריה באביב עם רוב כוחותיו, אך ספג מכות חמורות מכוחות מקומיים - במיוחד מצד הסקלרים, הסקסונים הטרנסילבנים והרומנים. לא עלה בידו לכבוש אף מבצר חשוב, פרט לטירת באן מיקוד (ביישוב מיקוד קקניישראדנוט של היום).שיירתו של נוגאי לא יצרה מגע עם הצבא המלכותי, והאבדות שספג מהמקומיים באזורים שבהם פעל היו מספיק חמורות כדי לשכנע אותו לסגת מוקדם. בעת הנסיגה עוד נאלץ לעמוד במארב מצד הסקלרים. [דרוש מקור] בבסופו של דבר היה מסע זה להונגריה תבוסה מבישה עבור אורדת הזהב ואחר הכשלונות הצורבים עבור נוגאי עצמו.
עליית טלבוגה לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשובם ממסעם האומלל להונגריה שני המנהיגים הגיעו לבירת האורדה ב-1287 ומצאו של טודה-מנגו חאן שקוע בלבטים דתיים. מאוחר יותר באותה שנה הוא ויתר על כס המלכות לטובת אחיינו, טלבוגה. אולי על מנת לכפר על הכישלון בהונגריה ומתוך שאיפה להוכיח את עצמו ששליט מוכשר, שאינו בובתו של נוגאי, יזם מיד טלבוגה פלישה לאילח'אנות, מתוך ניסיון להשתלט על שטחי אזרבייג'ן. הוא נכשל, מה שפגע בתדמיתו ושיחק לידי נוגאי, אשר עדיין נהנה מכבוד על אף תבוסותיו בטרנסילבניה. גם בימי שלטונו הקצר של טלבוגה כחאן אורדת הזהב, שמר נוגאי את מעמדו כמנהיג חזק.[16]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Paul D. Buell; Francesca Fiaschetti et al.Historical Dictionary of the Mongol World Empire. עמ' 219
- ^ C. P. Atwood Encyclopedia of Mongolia and the Mongol Empire, p. 406
- ^ רדיש א-דין, 1971, עמ' 122
- ^ George Lane Early Mongol Rule in Thirteenth Century Iran: A Persian Renaissance, עמ' 77
- ^ Howorth עמ' 115
- ^ J Saunders, The History of the Mongol Conquests, עמ' 117
- ^ Howorth עמ' 116
- ^ Henry Hoyle Howorth History of the Mongols 1976 עמ' 1012
- ^ René Grousset The Empire of Steppes, עמ' 399-400
- ^ Henry Hoyle Hayworth 1876
- ^ Atwood עמ' 407-406
- ^ G. Pachymeres, De Michaele Paleologo VIII, tom I ed.Bonn, 1835 p. 348
- ^ De Michaele et Andronico Paleologis by George Pachymeres" in GIBI, vol. X, Bulgarian Academy of Sciences, Sofia, p. 181-182
- ^ J.Fine The Late Medieval Balkans, A Critical Survey from the Late Twelfth Century to the Ottoman Conquest 1987, p.198.
- ^ [ archive-url=https://web.archive.org/web/20070818090015/http://www.hungarian-history.hu/lib/kos/kos06.htm The Daco-roman Legend]
- ^ Saunders עמ' 162
| בקרת זהויות |
|
|---|