לדלג לתוכן

קדושתא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קדושתאארמית: קדושה) היא מערכת פיוטים מסוג הקרובה, המפייטת את שלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה עד לקדושה, ליבה של מערכת הפיוטים, שאף העניקה למערכת את שמה. הקדושתא נחשבת לסוג הפיוט הנכבד ביותר, ובתקופה הקלאסית בתולדות הפיוט (המאה ה-6המאה ה-8) התמקד בה עיקר היצירה הפייטנית.[1]

ערש היווצרותו של הפיוט היא ארץ ישראל בסוף תקופת האמוראים. בתקופה זו החלו להכתב פיוטים – כלומר נוסחי תפילה הכתובים בצורת שירה – שנועדו לגוון ולהחליף את הנוסח הקבוע של התפילה בציבור שנאמר מפי שליח הציבור. בשל מעמדה המרכזי של תפילת העמידה, הסוג הפייטני החשוב ביותר היה ה"קרובה", פיוט שנועד להחליף את נוסח הקבע של חזרת הש"ץ.[א]
כמי שנועדה להוות תחליף לתפילה הקבועה, הקרובה (כמו גם שאר סוגי הפיוט בני התקופה: יוצר, מערבית, פיוטי ברכת המזון ועוד) נבנתה כך ששמרה על מסגרת התפילה, כלומר פתיחות הברכות וחתימות הברכות, ועבור שאר הנוסח הקבוע עיצבה תחליף פיוטי. בנוסף לכך, שמר הנוסח המפויט גם על הפסוקים הקבועים שנאמרו מפי הציבור, כפסוקי הקדושה ופסוקי שירת הים בברכות קריאת שמע. נקודות אלה, המכונות בפי החוקרים "תחנות ליטורגיות", קבעו למעשה את מבני הפיוטים, שהיו אמורים להעביר אליהן. כלומר, הועמד בקרובה קטע אחד כנגד כל קטע מקביל בתפילה המקורית, ובדרך כלל מספר הקטעים בפיוט זהה למספר התחנות הליטורגיות בקטע שאותו הוא בא לפייט.[ב] בשל כך, הקרובה התפצלה לסוגים שונים בהתאם למספר הברכות בתפילה שעבורה היא נכתבה: עבור תפילת שבע נכתבה "שבעתא" בת שבעה קטעים, ועבור תפילת שמונה עשרה של ימות החול נכתבה "קרובת י"ח" בת שמונה עשר קטעים.
גורם נוסף שעיצב את צורות הקרובה השונות הוא שאלת אמירת הקדושה בחזרת הש"ץ. בניגוד למנהג בבל הקדום, המקובל כיום בכל העדות, לומר קדושה בכל חזרת הש"ץ, בנוסח ארץ ישראל הקדום נאמרה הקדושה בתפילות חגיגיות בלבד. קדושה בחזרת הש"ץ נאמרה בשבת, ביום טוב, ובימי חול מיוחדים כחול המועד, ראש חודש וחנוכה.[2] גם בימים מיוחדים אלה נאמרה קדושה בתפילת שחרית בלבד. חריג יחיד לכך הוא תפילות הימים הנוראים שבהם הרבו יותר באמירת קדושה: בראש השנה נאמרה קדושה גם בתפילת מוסף, וביום הכיפורים נאמרה קדושה בכל ארבע תפילות היום (שחרית, מוסף, מנחה ונעילה).[3] בתפילה שבה נאמרה קדושה, נוספו בתפילה תחנות ליטורגיות נוסף על הברכות – פסוקי הקדושה שנאמרו מפי הציבור, ולכן חייבה הקדושה את הפייטן להרחיב את הקרובה ולכלול קטעים שיקדימו לקדושה; אך יתרה מזו, עקב חשיבותה הרבה של הקדושה, היא הפכה לחלק מרכזי בתפילות שבהם היא שולבה, והביאה את הפייטנים להרחיב לכבודה את הקרובה אף יותר מן המינימום הנצרך. כך נוצרה הקדושתא, שהיא קרובה המורחבת בברכה השלישית, ברכת קדושת השם, לקראת אמירת הקדושה. בשל היותם פיוטי הרחבה, מתייחדים חלק מפיוטי הקדושתא בכך שאינם באים לפייט תחנה ליטורגית כלשהי, ולכן גם לא באים כנגד אף קטע מהנוסח הקבוע.[ג]

מבנה המערכת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצורתה הקלאסית, לקדושתא מבנה קבוע כמעט לחלוטין המגדיר את מספר הפיוטים במערכת, את סדרם, ולעיתים אף את תבניותיהם. במערכת ישנם תשעה פיוטים, ולרובם מוגדרים מבנה ותפקיד קבועים (לחלקם יש יותר ממבנה אפשרי אחד). מאז ימי מנחם זולאי מקובל במחקר לסמן את פיוטי הקדושתא באותיות א–ט. עזרא פליישר עמד על כך שתשעה פיוטים אלה מתחלקים לשלש חוליות: א–ג, ד–ה, ו–ט. תיאור המבנה דלהלן מתייחס לקדושתא כפי שעוצבה בתקופה הקלאסית, אז נכתבו מרבית הקדושתאות.[4]

החוליה הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אֶרֶץ אֲשֶׁר נֶאֶנָשָׁה
בִּשְׁנֵי מַבּוּלִים נֶעֶנָשָׁה
גַּם עַד לֹא נֶחְבָּשָׁה
דָּרֶיהָ בִּקְשׁוּ בּוּשָׁה

הוֹלֵלוּת רָע שְׂפָתֵימוֹ בִּטּוּ
וְכֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם הִלְבִּיטוּ
זוֹלְלִים אֲשֶׁר בְּמַכְתֵּש נֶחְבָּטוּ
חַסְרֵי לֵב כִּי לֹא לְפָנִים בָּטוּ

טָעוּת לִבָּם נֶחְסָפָה
יֹקֶשׁ אֲשֶׁר נַפְשָׁם נִכְסָפָה
כַּנַּת גָּבְהָם נִסְחָפָה
לְעֵת כִּי הִגְבִּיהוּ פִּתְחֵי שָׂפָה.
כַּכָּתוּב: וַיְהִי כׇל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: (בראשית, י"א, א')
וְנֶאֱמַר: לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם: (ישעיהו, מ"ד, י"ח)[ד]
וְנֶאֱמַר: אִם תִּכְתּוֹשׁ־אֶת־הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ: (משלי, כ"ז, כ"ב)
וְנֶאֱמַר: תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל־צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז: (תהלים, ל"א, י"ט)
וְנֶאֱמַר: שְׂפַת־אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד־אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר: (משלי, י"ב, י"ט)
וְנֶאֱמַר: אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ־שָׁבֶר: (משלי, י"ז, י"ט)

שֶׁבֶר מֶנּוּ תַּחְבֹּשׁ
וְכֶתֶר מֶנּוּ תִּלְבֹּשׁ
נַשְּׂאֵנוּ כְּבָרֹאשׁ
וּלְמָגִנֵּנוּ תִּדְרֹשׁ

בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן אַבְרָהָם.
מגן לדוגמה, מתוך הקדושתא של יניי לסדר "ויהי כל הארץ" (ספר בראשית, פרק י"א)[5]

חלק זה כולל פיוט כנגד כל אחת משלוש הברכות הראשונות: ברכת אבות, ברכת מחיה המתים וברכת קדושת השם. באופן כללי ניתן לומר כי החוליה הראשונה היא המגובשת ביותר והמקובעת ביותר מבחינת סגנונה ומבנהָ. במרבית הקדושתאות הקלאסיות, החוליה הראשונה נקייה מקישוטים תבניתיים, כגון שרשור, אליטרציות, או סיומות מקראיות. בסוף התקופה הקלאסית, קישוטים כאלה חודרים גם לחוליה הראשונה, והם מתרבים בתקופות מאוחרות יותר.
שני הפיוטים הראשונים, המכונים "מגן" ו"מחיה", הם סימטריים לחלוטין בדרך כלל, ונועדו להחליף את ברכת אבות וברכת מחיה המתים, בהתאמה. כל אחד מהם בנוי במחרוזות בנות ארבעה טורים, ועל פי אקרוסטיכון אלפביתי. מספר המחרוזות אינו קבוע, אך מספר המחרוזות במחיה תמיד זהה לזה של המגן.[ה] לאחר מכן באה שרשרת של פסוקים המתקשרים לנושא שעסק בו הפיוט. הפסוק הראשון בשרשרת של המגן, שהפיוט מכוון להעביר אליו, הוא כמעט תמיד הפסוק הראשון בקריאת התורה של היום שלכבודו נכתבה הקדושתא, ובמחיה – הפסוק השני של הקריאה.[ו] לאחר הפסוקים מופיעה מחרוזת נוספת המעבירה לחתימת הברכה, ולכן צריכה לעסוק בנושא הברכה כדי לקיים את הדרישה ההלכתית "מעין חתימה סמוך לחתימה". במחיה מקפידים הפייטנים להזכיר במחרוזת המעבר גם רמז לגשם או לטל, כדי לקיים את החובה ההלכתית להזכיר גבורות גשמים (בחורף) וגבורות טל (בקיץ).

לאחר חתימת ברכת מחיה המתים ישנו פיוט שלישי, המכונה "משלש". מצד מבנהו, הוא דומה למגן ולמחיה, ובנוי אף הוא במחרוזות מרובעות. בקדושתאות קדומות במיוחד הוא גם זהה להם באורכו, אך אצל פייטנים אחרים הוא לעיתים בעל אורך שונה. הוא מהווה כביכול קטע כנגד הברכה השלישית של העמידה, ברכת קדושת השם, אך לא באמת מעביר לחתימת הברכה, משום שאחריו באים פיוטי ההרחבה ואמירת הקדושה. כתיבת קטע המדמה את המבנה הסימטרי לפני פתיחת פיוטי הרחבה עולה גם בקרובות מורחבות נוספות.[ז] גם לאחר המשלש באה שרשרת של פסוקים. אצל חלק מהפייטנים (ובראשם יניי) הפסוק הראשון בשרשרת של המשלש הוא הפסוק הראשון בהפטרה של אותו היום, ואילו אצל אחרים הוא הפסוק השלישי של קריאת התורה. בניגוד למגן ולמחיה, לאחר שרשרת הפסוקים של המשלש לא באה מחרוזת מעבר לברכה,[ח] אך ישנו פסוק קבוע החותם את השרשרת: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל (תהלים, כ"ב, ד'), ופעמים רבות נוסף לפניו גם הפסוק "יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם..." (תהלים, קמ"ו, י'). בפסוקים אלה מסתיימת החוליה הראשונה.

משערים כי במקורה של הקדושתא פייטו חלקים אלה את נושאי הברכות עצמן, ונותרו בתחום התפילה מבחינת תוכנם. אולם, אין כל ראיה לשלב זה, וכבר הקדושתאות הקדומות ביותר המוכרות עוסקות בעיקר בענייני היום שלכבודו נכתבו, בעיקר בקריאת התורה שלו, והן שבות להזכיר את נושא הברכה רק סמוך לחתימת הברכה, כמתחייב על פי ההלכה.[6] בקרב הפייטנים הקלאסיים, בעיקר אצל יניי ורבי אלעזר בירבי קליר, החוליה הראשונה מתאפיינת לרוב בתוכן לימודי, המגיע בצורה מתומצתת בפיוט, באמצעות רמיזות דקות למדרשים ללא סיפור הדברים בהרחבה, ובאופן הדורש מהשומע מאמץ פענוח. בחירת התוכן המתפייט היא בדרך כלל סביב הפסוקים הראשונים בקריאת התורה (שכאמור, באים בראש שרשרות הפסוקים) או סביב ענייני המועד.[ט][7] אצל יניי ניכר מאמץ להקדיש את המשלש לנושאי הגלות והגאולה, אף ללא קשר ישיר לענייני היום.[8] מסורת אחרת, שמקורה במדרש ונהגה כבר מקדושתאות קדומות, והמשיכה, בעיקר בקדושתאות לימים הנוראים, במשך מאות שנים עד לפייטני ספרד, מקדישה את החוליה הראשונה לשלושת האבות, כך שהמגן עוסק באברהם, המחיה ביצחק, והמשלש ביעקב.[9]

החוליה השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ זְכוֹר / בּוֹ בְלָשׁוֹן הִזְכִּירוּךָ, נָא אַתָּה זְכוֹר / וְאִם הֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית מִלִזְכּוֹר / אַתָּה אֵל וְלֹא אִישׁ, לָמָּה לֹא תִזְכּוֹר? / בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי יֶשׁ־לְךָ לִזְכּוֹר / אֲבָל תָּשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי עַד זָכוֹר תִּזְכּוֹר / מַה כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל לְקֵץ זָכוֹר / וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי עַד שֶׁתִּזְכּוֹר / אִם לֹא לְמַעֲנִי תִּזְכּוֹר / לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם זְכוֹר / חוֹק 'כִּי לֹא תִשָּׁכַח עֵדוּת' זְכוֹר / וְאֹמֶר 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ', עַתָּה לָהּ זְכוֹר / וְתִפְקוֹד וְתִזְכּוֹר / כְּאֵב צָר לַעֲכוֹר / פִּיהוּ לִסְכּוֹר / לָנוּעַ כַּשִׁכּוֹר / וְעוֹד בַּל תִּמְכּוֹר / נְקוּבֵי בֵּן בְּכוֹר / נְכוּרֵי בְלֶתֶךְ וָכוֹר / וּפְאֵרָךְ אֶזְכּוֹר / וַאֲרַצְךָ לִזְכּוֹר / בְּפָרָשַׁת זָכוֹר
חַי וְקַיָּם נוֹרָא וּמָרוֹם וְקָדוֹשׁ.

הפיוט בלשון אשר הזכרת לזוכריך, פיוט ד' לדוגמה, מתוך הקדושתא של רבי אלעזר בירבי קליר לשבת זכור

החוליה השנייה מורכבת משני פיוטים המרחיבים את הפיוטים הקודמים. המאפיין הבולט של החוליה הזו הוא קטעים קבועים המופיעים לפניה, לאחריה ובתוכה. מייד בתום שרשרת הפסוקים של המשלש, ולפני פיוט ד', מופיע תמיד הביטוי "אֵל נָא". פיוט ד' עצמו מסתיים תמיד במילה "קדוש" (ולעיתים קרובות בנוסח ארוך יותר, כגון "חי וקיים, נורא ומרום וקדוש"), ובסוף החוליה, לאחר פיוט ה', קיים קטע הפותח "אֵל נָא לְעוֹלָם תָּעֳרָץ".[י] חלקם בעלי מבנה קבוע, וחלקם בעלי מבנה משתנה מקדושתא לקדושתא, העוסקים בענייני היום ביתר הרחבה ממה שעסקו הפיוטים הראשונים.

פיוט ד' בתקופה הקלאסית הוא קצר וחופשי יחסית. הוא מחורז, אך כמעט תמיד אינו מתחלק למחרוזות, ובנוי כקטע רציף, ואצל מרבית הפייטנים אין בו אקרוסטיכון. חלק מהפייטנים כותבים אותו בחרוז אחיד לאורך כל הקטע, ואצל חלקם החרוז מתחלף באופן לא סדיר, שאינו מחלק את הפיוט למחרוזות. עזרא פליישר אף הגדיר את סגנונו כ"פרוזה מחורזת", אך מאידך, בדרך כלל יש בו הקפדה על משקל כלשהו. כאמור, הפיוט מסיים תמיד במילה "קדוש". מבחינת תוכנו, מתמקד פיוט ד' בנושא אחד, לעיתים על פי מדרש ולעיתים לא, מרחיב נושא זה ומפתח אותו. שלא כבחוליה הראשונה, פיוט ד' אינו מסתיר את תוכנו ברמזים והוא גלוי בקריאה פשוטה בדרך כלל.[10]

לפיוט ה' אין מבנה קבוע, אך בדרך כלל כל פייטן בחר לו שיטה קבועה לבניית פיוט ה', כך שכל פיוטי ה' של אותו הפייטן הם באותו מבנה. אצל יניי, דרך משל, פיוט ה' כתוב תמיד במבנה המכונה בכתבי היד "עשירייה". העשירייה בנויה מעשרה טורים באקרוסטיכון א–י. בדרך כלל מתחלק כל טור לשתי צלעות החורזות זו בזו (כך שנוצרת מחרוזת דו-טורית), אך אין בכך עקביות, וניתן למצוא גם באותה עשירייה טורים המתחלקים לשתי צלעות לצד טורים המתחלקים לארבע צלעות או לצלע ארוכה ושתי קצרות.[11] פייטנים אחרים כתבו את פיוט ה' במחרוזות בנות שלושה או ארבעה טורים. רבי אלעזר בירבי קליר חריג בכך שאין לו שיטה קבועה, ובקדושתאותיו יש שני סוגי פיוטי ה': האחד דומה במבנהו לעשיריה של יניי (אך יש בו 14 טורים),[י"א] והשני הוא בדגם המכונה "קיקלר".[י"ב] ה"קיקלר" בנוי ממחרוזות בנות שלושה טורים, ולאחר כל שלש מחרוזות מופיעה "מחרוזת קדוש" המתפקדת כרפרן. מחרוזת הקדוש אף היא בת שלושה טורים, אך היא מסתיימת תמיד במילה "קדוש". על פי השערת עזרא פליישר, ה"קיקלר" נועד לשימוש בבתי כנסת שהיו בהם מקהלות, ומחרוזת הקדוש נועדה להאמר מפי המקהלה כמענה לפיוט הנאמר בידי שליח הציבור.[12][י"ג]

מבחינת תוכנו, פיוט ה' דומה לפיוטי החוליה הראשונה בהסתמכותו על המדרש, ואף עולה עליהם – כמעט תמיד פיוט ה' מבוסס על מדרשים. אולם, קיים הבדל בולט בין המגן והמחיה לפיוט ה'. בעוד במגן והמחיה לרוב המדרשים מופיעים בקיצור, ולעיתים אף ברמזים, בפיוט ה' הם מפורטים בהרחבה. פעמים רבות, אותו מדרש עצמו שהובא ברמז במגן או במחיה, מסופר בפרוטרוט בפיוט ה'. גם הלשון חידתית פחות בפיוט ה' מאשר בפיוטים הראשונים, ואצל פייטנים אחדים ניתן למצוא בפיוט ה' אפילו ציטוטי מדרש כלשונו. להשערת שולמית אליצור, הדבר נועד להנגיש את הקדושתא לקהל יעד רחב, כך שמי שלא הבין את הרמזים בתחילה, יוכל להבין את המדרש בתיאור המפורט בפיוט ה'.[13]

החוליה השלישית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוליה השלישית כוללת את יחידות המעבר לקדושה ואת הקדושה עצמה. חלק זה הוא החופשי ביותר מבחינת התבניות של פיוטיו, ובחלקם אין שום כלל או מסורת שמחייבים מבנה מסוים. הוא גם החלק הראשון שהפיוטים בו חופשיים מקטעי קבע המלויים אותם, ולמעשה מהווים הרחבות עצמאיות שכבר אינם קשורות למבנה התפילה המקורי.[י"ד] חלק זה כולל את ה"סילוק", פיוט ארוך בדרך כלל,[14] פעמים רבות בעל מבנה פרוזאי, המעביר אל הקדושה.

כְּבוֹדוֹ יִפְקֹד פְּקוּדָיו וְיַעֲבִיר אַשְׁמָתָם
בִּנְעִילַת שַׁעַר פִּשְׁעָם יַצְלִיל וְיִפְדֶּה נִשְׁמָתָם
צִדְקָם יַצְהִיר וְיַעֲרִיצוּ בִּנְעִימָתָם
כִּשְׂרָפִים קוֹרְאִים וְחַיּוֹת לְעֻמָּתָם:

מִמְּקוֹמוֹ יְקַבֵּל קְרִיאַת עֲמוּסֵי מֵעַיִם
בִּנְעִילַת שַׁעַר רִשְׁעָם יַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת מַיִם
רַחֲמָיו יָחִישׁ לְשׁוֹפְכֵי לֵב כַּמַּיִם
רוֹצָיו מְיַחֲדָיו בְּכָל יוֹם פַּעֲמַיִם:

אֶחָד יִשְׁמַע שַׁוְעַת רְצוּצֵי חַיּוֹת
בִּנְעִילַת שַׁעַר שַׁעַר יִפְתַּח לְגוֹעֵי בִּשְׁעִיּוֹת
תֵּת כַּפָּרָה וְיַמְצִיא זְכֻיּוֹת
תֹּקֶף קוֹל יַשְׁמִיעַ שֵׁנִית 'לִהְיוֹת':

פיוטי קדושה של רבי אלעזר בירבי קליר, מתוך קרובה לתפילת נעילה של יום הכיפורים[15]

ישנן קדושתאות שבהן הסילוק הוא החלק האחרון, והקדושתא כולה מסתיימת בהגעה אל הקדושה. אולם, זה לא היה היקפה המקורי של הקדושתא, ונראה שבתקופה הקלאסית מרבית הפייטנים כתבו בקביעות לאחר הסילוק גם חלק תשיעי, הכולל את פיוטי הקדושה עצמה.[16] עיקר תפילת הקדושה הוא הכרזת פסוקים העוסקים בקדושת ה'. בנוסח ארץ ישראל (שהקדושתא נוצרה לפי מנהגיו) הופיעו בקדושה הפסוקים: ”קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ספר ישעיהו, פרק ו', פסוק ג'), ”בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ” (ספר יחזקאל, פרק ג', פסוק י"ב), ”שְׁמַע יִשרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (ספר דברים, פרק ו', פסוק ד') ו”אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם” (ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק מ"א). בנוסח הקבע, בא לפני כל פסוק נוסח קצר הנאמר מפי הש"ץ[ט"ו] ומהווה הקדמה לאמירת הפסוק מפי הציבור. פיוטי הקדושה נועדו להחליף נוסחי קבע אלה, כשם שהסילוק החליף את הנוסח הקבוע לתחילת הקדושה, המקדים את הפסוק הראשון. לכן, פיוטי הקדושה כוללים בדרך כלל שלושה חלקים: אחד המופיע לאחר הפסוק הראשון ומוביל לאמירת "ברוך", אחד לאחר "ברוך" המוביל ל"שמע", ואחד לאחר "שמע", המוביל ל"אני ה'".[ט"ז]

היווצרות הקדושתא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות הסוג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הפיוט הקלאסי, הייתה הקדושתא סוג הפיוט העיקרי. יניי, ראשון הפייטנים הקלאסיים, כתב מחזור קדושתאות לכל התורה לפי החלוקה לסדרים, וכמעט כל פיוטיו הם קדושתאות. אצל ר' אלעזר בירבי קליר שפיוטיו מגוונים יותר, תופסות הקדושתאות מקום מרכזי. כל פיוטי הדותהו שהגיעו לידינו הם קדושתאות, וגם אצל שאר הפייטנים הקלאסיים המצב דומה. בתקופה המזרחית המאוחרת, התמעטה כתיבת הקדושתאות (ועיקר הכתיבה התמקדה בפיוטי יוצר).

אמירת קדושתאות כיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון הקדושתאות התגבש בארץ ישראל הקלאסית, אבל חלק מהקדושתאות של רבי אלעזר הקליר ופייטנים ארצישראליים אחרים הגיעו לקהילות אירופה. כמה מפייטני איטליה ואשכנז אף כתבו קדושתאות בעצמם. באשכנז שרדו הרבה קדושתאות (במחזורי אשכנז המודפסים, יש קדושתאות לשבתות ארבע פרשיות, שבת הגדול, ורוב ימי החגים), והן נאמרות בקהילות מסוימות עד היום. בנוסח איטליה, הגיעו לדפוס רק קדושתאות לתפילות יום כיפור, ובנוסח רומניא של תפילות ראש השנה ויום כיפור. בנוסח הספרדים נאמרים ביום הכיפורים חלקים בודדים מן הקדושתות המקוריות, הכוללות בדרך כלל רהיט אחד וסילוק.

בקהילות האשכנזים, התחילו בשלב מסוים[17] לדלג על הפסוקים שבתוך הקדושתאות, ופסוקים אלו נאמרים בפועל היום רק בנוסח איטליה בתפילות יום כיפור.

הרחבות וביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ המונח קרובה נטבע כנראה בשל ראיית שליח הציבור כמי שקרב לפני ה' ומקריב את קרבן הציבור – התפילה: ”זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו בוא והתפלל, אלא בוא וקרב, עשה קרבנינו.” (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ד', הלכה ד')
  2. ^ לדוגמה, המערבית הקלאסית, שאמורה להחליף את ברכות קריאת שמע של ערבית, כוללת ששה קטעים, שנים כנגד שתי הברכות שלפני קריאת שמע, שנים כנגד הפסוקים "מי כמכה" ו"ה' ימלך" שבברכת הגאולה, ושנים כנגד שתי הברכות האחרונות.
  3. ^ ישנם דוגמאות נוספות לקרובות המתרחבות באחת הברכות לכבוד עניין מסוים: שבעתות שנכתבו לתפילת טל ותפילת גשם מכילות פיוטי הרחבה בברכת גבורות, קרובות לתשעה באב מורחבות בברכת בונה ירושלים בפיוט הקינות, ובקרובות לפורים מקובל היה להוסיף פיוטי הרחבה בברכת המינים (ראו דוגמה כאן).
  4. ^ בכתב היד מופיעות רק המילים "לא ידעו ולא יבינו" שיכולות להתייחס גם לפסוק ”לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כׇּל־מוֹסְדֵי אָרֶץ:” (תהלים, פ"ב, ה') הבחירה להציג למעלה את הפסוק מישעיהו דווקא היא משום שהוא נדרש בבראשית רבה, פרשה ל"ח, פסקה ד' על הפסוק שלו מוקדש המגן.
  5. ^ בדרך כלל ממשיך המחיה את האקרוסטיכון שהחל במגן (ולעיתים אפילו המשלש ממשיך את אותו הא"ב). פייטנים רבים כותבים מגן ומחיה בני שלוש מחרוזות, ומעמידים את המגן על האקרוסטיכון א–ל, ואת המחיה על מ–ת (כאשר ש' ות' כפולות), אך יש גם שיטות אחרות. לעיתים מעדיפים הפייטנים להאריך את המגן והמחיה ומקצים לכל אחד מהם אקרוסטיכון שלם.
  6. ^ בשבתות שעיקר ייחודן הוא בהפטרה ולא בקריאה, כגון שבת שובה או תלת דפורענותא ושבע דנחמתא, באים במקום פסוקי הקריאה הראשונים פסוקי ההפטרה הראשונים. לנוהג זה ישנם חריגים: קדושתאות שאינן מיועדות לתפילת שחרית (דהיינו לתפילת מוסף בראש השנה, ולתפילות מוסף מנחה ונעילה ביום הכיפורים) אינן מחויבות לקריאת התורה. גם קדושתאות לשחרית אינן מחויבות לקריאת התורה אם נכתבו עבור ייעוד מיוחד, כמו חתונה או אבל.
  7. ^ בקרובות מורחבות אחרות שמתקיים בהם כלל זה (אך לא במשלש שבקדושתא), הקטע המדומה אף מכיל בסופו לשון מעין הברכת שלה הוא מיועד, כאילו באה אחריו חתימת הברכה, אף על פי שאחריו באים פיוטי הרחבה ורק אחריהם החתימה. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות בקרובה הקלירית לפורים ויאהב אומן, לפני קטעי ההרחבה בברכת מכניע זדים.
  8. ^ אצל חלק מהפייטנים, החל מימי רבי אלעזר בירבי קליר, ישנן באמצע שרשרת הפסוקים מחרוזות הקוטעות את רצף הפסוקים שממשיך לאחריהן. במחקר מקובל לכנותן, בעקבות פליישר, "מחרוזות סיום מדומות". גם לאחר שהופיעו מחרוזות אלה, מספרן אינו קבוע, ולעיתים אינן מופיעות כלל, אפילו בקדושתאות שונות של אותו פייטן.
  9. ^ לעיתים, אין קשר בין הפסוקים שאותם חייב הפייטן לפייט במגן ובמחיה, ובין נושאי היום, משום שקריאת התורה פותחת בנושא שאינו קשור לחג או למועד (כך למשל ביום טוב ראשון של סוכות, בו קריאת התורה פותחת בפסקא בדיני קרבנות, ורק לאחר מכן עוברת לנושאי החגים). במקרים אלה הפייטנים נאלצו לבחור בין התמקדות בענייני היום, ולבסוף מעבר קצר בלבד לפסוקי הקריאה, ובין התמקדות בענייני הקריאה והתעלמות מענייני היום, ולעיתים ניסו ליצור שילוב חדש בין השנים. על בעיה זו ופתרונותיה השונים ראו בהרחבה אצל אליצור, סוד משלשי קודש, עמ' 775–794.
  10. ^ נוסחו המלא: ”אֵל נָא לְעוֹלָם תָּעֳרָץ וּלְעוֹלָם תֻּקְדָּשׁ, וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים תִּמְלֹךְ וְתִתְנַשֵּׂא. הָאֵל מֶלֶךְ נוֹרָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ. כִּי אַתָּה הוּא מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים. מַלְכוּתוֹ נֶצַח. נוֹרְאוֹתָיו שִׂיחוּ. סַפְּרוּ עֻזּוֹ. פָּאֲרוּהוּ צְבָאָיו. קַדְּשׁוּהוּ רוֹמְמוּהוּ. רוֹן שִׁיר וָשֶׁבַח. תֹּקֶף תְּהִלּוֹת תִּפְאַרְתּוֹ:”.
  11. ^ דוגמה לפיוט ה' מאת הקליר הכתוב לפי הדגם הזה הוא הפיוט הידוע "אץ קוצץ".
  12. ^ מקור הכינוי אינו ברור דיו. ראו בפירוט בדברי עזרא פליישר, "בירורים בדבר מקורם של מונחים אחדים בפייטנות ובשירה", תרביץ מז [ג/ד] (ניסן–אלול תשל"ח), עמ' 185–189.
  13. ^ באופן קבוע, בשני המבנים המשמשים אצלו כפיוט ה', נוהג הקליר לחתום בפיוט זה את שמו. בעבר סברו בטעות כי פיוטי הקיקלר בקדושתאות רבי אלעזר בירבי קליר משמשות פיוט ו' ושהן הפיוט הראשון בחוליה השלישית. על הטעות העמידה שולמית אליצור, "על מיקומו ומבנהו של הקיקלר בקדושתא הקלירית", מחקרי ירושלים בספרות עברית ג (תשמ"ג), עמ' 140–155., באתר אוצר החכמה.
  14. ^ החוליה הראשונה היא כנגד הברכות הראשונות עצמן, וצמודה לחתימות הברכות ולפסוקים. את פיוטי החוליה השנייה מלווים קטעי קבע כמו "חי וקיים נורא ומרום וקדוש" (לאחר פיוט ד') ו"אל נא לעולם תערץ" (לאחר פיוט ה').
  15. ^ זהו סדרה המקורי של הקדושה. בפועל, רבים נוהגים שהציבור אומר גם את הקטעים המקדימים לפסוקים, ויש מהפוסקים שהתנגדו לכך. ראו שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קכ"ה, סעיף א'.
  16. ^ לעיתים רחוקות נוסף פיוט רביעי, המוביל לאמירת הפסוק ”ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ” (ספר תהלים, פרק ח', פסוק י'), שנהוג בקדושה במועדים מסוימים לפי חלק מהמנהגים.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עזרא פליישר, "לחקר תבניות הקבע" (להלן, 'לקריאה נוספת'), עמ' כא; שולמית אליצור, סוד משלשי קודש, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשע"ט, עמ' 5–6.
  2. ^ מסכת סופרים פ"כ ה"ז, וראו שם חילוקי דעות בשאלה אם אומרים קדושה בפורים.
  3. ^ ראו בהרחבה במאמרו של עזרא פליישר, "לתפוצתן של קדושות העמידה והיוצר במנהגות התפילה של בני ארץ ישראל", תרביץ לח [ג] (ניסן תשכ"ט), עמ' 255–266.
  4. ^ התיאור מבוסס על תיאורה המסכם של שולמית אליצור, סוד משלשי קודש, פרק א', סעיף ג, עמ' 9–16; וכן על תיאורו של עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, הוצאת כתר, ירושלים 1975, עמ' 140–150.
  5. ^ נושא הסדר והקדושתא הוא חטא דור הפלגה. לקדושתא במלואה ראו אצל מנחם זולאי, פיוטי יניי, ברלין תחר"ץ, עמ' י, באתר היברובוקס; ובקדושתות יניי לשבתות השנה, בראשית, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, כולל ניתוח מילוני.
  6. ^ אליצור, סוד משלשי קודש, עמ' 736–740.
  7. ^ אליצור, סוד משלשי קודש, עמ' 746–750, 758–761.
  8. ^ שולמית אליצור, "לעיצובו של המשלש בקדושתא היניית", מחקרי ירושלים בספרות עברית י–יא (תשמ"ז–תשמ"ח), עמ' 399–417.
  9. ^ אליצור, סוד משלשי קודש, עמ' 97–98, ועמ' 152. דוגמה לקיום מסורת זו אפילו אצל רבי שלמה אבן גבירול ניתן לראות ב'מחיה' אז בהר מור.
  10. ^ אליצור, סוד משלשי קודש, עמ' 751, 756 ו-761.
  11. ^ מנחם זולאי, "מחקרי יניי", ידיעות המכון לחקר השירה העברית ב (תרצ"ו), עמ' רמב, באתר היברובוקס.
  12. ^ פליישר, "לחקר תבניות הקבע" (להלן, 'לקריאה נוספת'), עמ' כד–כח; פליישר, "עיונים בהשפעת היסודות המקהלתיים על עיצובם והתפתחותם של סוגי הפיוט", יובל ג (תשל"ד), עמ' ל–לג.
  13. ^ אליצור, סוד משלשי קודש, עמ' 746–761.
  14. ^ אצל הפייטנים הקדומים, כגון יניי והדותהו הסילוק בדרך כלל קצר. בפיוטי הקליר, הסילוק התארך, וכן נהגו הפייטים שבאו אחריו.
  15. ^ ראו בקדושתות ליום כיפור, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, כולל ניתוח מילוני.
  16. ^ שולמית אליצור, "ההשפיעו פיוטי הקדושה של יניי על פייטנים נוספים?", תרביץ פג [ג] (ניסן תשע"ה), עמ' 419–420.
  17. ^ בתשב"ץ קטן (סי' קב) מובא שהמהר"ם מרוטנבורג (שחי במאה ה־13) לא אמר את הפסוקים. מאידך, הם מופיעים בכמה מחזורים מודפסים מהמאה ה-16.