צ'ליאבינסק (מחוז)
| |||
 | |||
| מדינה |
 רוסיה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז פדרלי | המחוז הפדרלי של אורל | ||
| מחוז כלכלי | המחוז הכלכלי של אורל | ||
| מושל | אלכסיי טקסלר | ||
| רשות מחוקקת |
האספה המחוקקת של מחוז צ'ליאבינסק  | ||
| בירת האובלסט | צ'ליאבינסק | ||
| שפה רשמית | רוסית | ||
| תאריך ייסוד | 17 בינואר 1934 | ||
| שטח | 88,529 קמ"ר (דירוג: 36) | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ באובלסט | 3,395,798 (דירוג: 10, 2024) | ||
| ‑ צפיפות | 38.4 נפש לקמ"ר (2024) | ||
| קואורדינטות | 55°10′N 61°24′E / 55.16°N 61.4°E | ||
| אזור זמן | UTC +5 | ||
| www.gubernator74.ru | |||
|
לחצו כדי להקטין חזרה  (למפת מחוז צ'ליאבינסק רגילה)  זלאטואוסט אוזיורסק טרויצק סנז'ינסק סאטקה מחוז צ'ליאבינסק | |||
  | |||
מחוז צ'ליאבינסק (ברוסית: Челябинская область; תעתיק: צ'ליאבינסקאיה אובלסט) הוא סובייקט בפדרציה הרוסית, במחוז הפדרלי אורל. בדרום-מערב המחוז גובל עם קזחסטן.
נכון לינואר 2024 במחוז התגוררו 3,395,798 תושבים.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחוז נמצא בדרום הרי אורל, בגבול בין אירופה לאסיה. חלק מערי המחוז באירופה, וחלקן באסיה. העיר מגניטוגורסק שבאזור הגבול שוכנת בשתי היבשות. בשטח המחוז נמצאים מרבצי ברזל, נחושת וניקל.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימות עדויות על נוכחות התיישבות אנושית באזור עוד מהתקופה הפלאוליתית התיכונה.
עד לתחילת התיישבות רוסית באזור הוא היה מיושב בעיקר על ידי בשקירים. האזור היה חלק של מספר ישויות מדיניות לרבות חאנות קאזאן וחאנות סיביר.
המבצר הרוסי הראשון הוקם בשנת 1672. חיפושי זהב וכסף באזור לא נתנו תוצאות ומבצר ננטש.
בשנת 1741 באזור נמצאו מרבצי ברזל. בעקבות כך הוקמו מפעלים לייצור יציקה. השטח נכלל בתחומי גוברניית קאזאן.
בשנת 1736 הוקם מבצר צ'ליאבינסק שבהדרגה הפך למרכז מנהלי אזורי. אזור היה חלק של גוברניות שונות עד שבשנת 1919 הוקמה גוברניית צ'ליאבינסק. היא בוטלה בשנת 1923 והאזור חזר להיות חלק של יחידות מנהליות שונות.
בשנת 1934 הוקם מחוז צ'ליאבינסק. בשנת 1943 ממנה פוצל מחוז קורגן ומאז לא היו שינויים בשטח המחוז.
בשנת 1957 התרחש באזור זיהום בחומרים רדיואקטיביים. אירוע זה הוא החמור ביותר בהיסטוריה של תעשיית הגרעין לאחר אסון צ'רנוביל.
בשנת 2013 באזור התרחשה נפילת מטאור גדול.
ממשל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרשות המחוקקת היא "האספה המחוקקת של מחוז צ'ליאבינסק" שכוללת 60 חברים. בראש המחוז עומד מושל שנבחר ל-5 שנים. בספטמבר 2019 לתפקיד נבחר אלכסיי טקסלר. בשנת 2024 הוא זכה בבחירות והמשיך לכהונה השנייה.
מבחינה אדמיניסטרטיבית החבל מחולק ל-27 ראיונים ו-15 ערים בעלי חשיבות מחוזית.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון לינואר 2024 במחוז התגוררו 3,395,798 תושבים. בערים מתגוררים כ-83.2% מכלל אוכלוסיית המחוז.
הרוסים מהווים כ-83.2% מאוכלוסיית המחוז.
בהתאם לנתוני מפקד אוכלוסין 2021 של הפדרציה הרוסית הרוסים מהווים כ-73.6% מאוכלוסיית המחוז. במחוז מתגוררים כ-120 אלף (3.5%) טטרים, 128 אלף (3.7%) בשקירים. הערים הגדולות הם צ'ליאבינסק - מעל מיליון תושבים, מגניטוגורסק - כ-410 אלף תושבים, זלאטואוסט (160 אלף), מיאס (כ-150 אלף) וקופיסק (כ-146 אלף).
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במחוז קיימת תעשיית מתכת ובניית מכונות מפותחת מאוד. ממוקמים שם מפעלי ענק לייצור פלדה, נחושת, אבץ וניקל. בזמן מלחמת העולם השנייה הוקם בעיר צ'ליאבינסק מפעל מהגדולים בעולם לייצור טנקים.
בשטח המחוז ממוקמים מספר "ערי גרעין" מהתקופה הסובייטית - צ'ליאבינסק-70, צ'ליאבינסק-65 וזלטואוסט-35. הם עוסקים ביצור נשק גרעיני ודלק גרעיני.
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסילת ברזל ראשונה הגיע לאזור בשנת 1877. מאז הוקמה רשת מסילות ברזל מפותחת.
דרך המחוז עוברים מספר כבישים ארציים M5 "אוראל" מוסקבה-יקטרינבורג, A310 צ'ליבינסק-קזחסטן ועוד. פועלים 3 מעברי גבול בגבול עם קזחסטן.
נמל התעופה צ'ליאבינסק הוא בעל מעמד בין-לאומי. בשנת 2023 עברו דרכו 2,2 מילין נוסעים. נמל תעופה של עיר מגניטוגורסק ממקום בשטח בשקיריה.
דרך המחוז עוברות צינורות נפט וגז טבעי.
בעיות אקולוגיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1957 התרחש באזור זיהום בחומרים רדיואקטיביים כתוצאה מתקלה בתשלובת "מאיאק". אירוע זה הוא החמור ביותר בהיסטוריה של תעשיית הגרעין לאחר אסון צ'רנוביל. האירוע לא טופל על ידי השלטונות הסובייטים, ועד עתה סובלים תושבי האזור מרמת זיהום גבוהה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של צ'ליאבינסק (ברוסית)
צ'ליאבינסק, ביישום טלגרם
צ'ליאבינסק, ברשת החברתית VK
- צ'ליאבינסק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
