משטח דם
מִשְׁטַח דָּם הֶקֵּפִי הוא בדיקת דם שבה נמרחת טיפת דם על גבי זכוכית נושא של מיקרוסקופ לצורך בחינה מיקרוסקופית של תאי הדם. בדיקה זו מסוגלת לזהות ולאפיין מחלות של מערכת הדם, וכן זיהומים טפיליים בדם, כגון מלריה ופילאריאזיס (אנ').
הכנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההכנה של משטחי דם מתבצעת על ידי הנחת טיפה של דם בקצה האחד של זכוכית נושא ומריחתה באמצעות זכוכית מכסה לאורך זכוכית הנושא. מטרת המריחה היא השגת אזור שבו תאי הדם מרוחקים מספיק זה מזה על מנת שאפשר יהיה לספור אותם ולאפיין אותם.
לאחר המריחה המשטח מושאר לייבוש באוויר, ולאחר מכן מקובע על ידי טבילה קצרה במתנול. הקיבוע הכרחי לצביעה טובה יותר והבלטה של התאים במשטח. לאחר הקיבוע המשטח נצבע בצביעות המאפשרות הבדלה בין סוגי התאים.
בשגרה נצבעים משטחי הדם בצביעות צביעת רומנובסקי, צביעת רייט או צביעת גימזה. צביעות אלה מאפשרות זיהוי של הפרעות בתאי הדם הלבנים, תאי הדם האדומים ובטסיות הדם. לאחר הצביעה נצפית שכבת הדם הדקה במיקרוסקופ בהגדלה של עד 1000X. התאים אז נספרים וצורתם נבחנת ומתועדת.
הפרעות בתאי הדם
[עריכת קוד מקור | עריכה]תאי דם אדומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]משטח דם מאפשר לאבחן הפרעות בשורת תאי הדם האדומים לפי שינויים בגודלם של התאים, צורתם, מידת הצבע בהם ומאפיינים נוספים. במדינות מפותחות המכשור המעבדתי מודד בצורה אוטומטית את גודל התאים וריכוז ההמוגלובין בהם, אולם הפרעות בצורה או גופיפי הסגר ניתנים לצפייה במשטח דם בלבד.
מיקרוציטוזיס, המוגדר כנפח תא ממוצע נמוך מ-80 פמטוליטר, נראה במשטח דם כתאים רבים קטנים, והוא יכול לרמז, בין היתר לנוכחות של אנמיה מחוסר ברזל או תלסמיה. בניגוד אליו, מקרוציטוזיס, המוגדר כנפח תא ממוצע גבוה מ-100 פמטוליטר, נראה במשטח כתאים רבים גדולים, והוא יכול לרמז, בין היתר, על אנמיה מגלובלסטית, ריבוי רטיקולוציטים, תת-פעילות של בלוטת התריס וממאירויות המטולוגיות. שונות גדולה בגודלם של תאי הדם האדומים נקראת אניסוציטוזיס, ומעבדתית היא מאופיינת במדד RDW.
היפוכרומיה, הניכרת במשטח דם כלובן במרכזם של תאי הדם האדומים, היא ביטוי לתכולת המוגלובין נמוכה, והיא יכולה להיגרם, בין היתר, מחוסר ברזל. מאידך, היפרכרומיה, שבה התאים אדומים מאוד, נצפית יותר בספרוציטוזיס תורשתי למשל.
מחלות רבות של תאי הדם האדומים מאובחנות לפי צורתם הלא-תקינה של תאי הדם במחלות אלו. ההפרעות בצורת התאים נקראות בשם הכולל פויקילוציטוזיס (תאים מגוונים), והן יכולות להיגרם מפגמים בקרום התא או מגורם חיצוני.
באקנתוציטוזיס נראים תאי הדם האדומים משוננים כדרבן. מצב זה מתרחש למשל באבטאליפופרוטאינמיה. תאי מטרה יכולים להופיע למשל לאחר כריתת טחול ובתלסמיה. ספרוציטים ואליפטוציטים הם בעלי צורה כדורית וסגלגלה, בהתאמה, בניגוד לצורת הדסקה הקעורה הכפולה של תאי הדם התקינים. הפרעה מבנית נוספת היא חרמשיות התאים המופיעה באנמיה חרמשית.
ההרס החיצוני של תאי דם אדומים שמשתקף במשטח דם יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, בתאי טיפה, המופיעים בתלסמיה מסוג בטא ובמיילופיברוזיס ראשונית, ובסכיסטוציטים (שברי תאים), הנגרמים מפירוק חלקי של התאים בטחול על רקע אנמיה מיקרואנגיופתיות, כגון בארגמנת תרומבוציטופנית פקקתית.
ממצאים נוספים בתאי הדם האדומים במשטח הדם יכולים להיות גופיפי הסגר, כמו גופיף האוול-ג'ולי המופיע בהיעדר טחול או גופיף היינץ המופיע בעת נזק חמצוני להמוגלובין, כמו בחוסר G6PD.
תאי דם לבנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הופעה של צורות תאי דם לא בשלים בדף ההיקפי, בניגוד למח העצם, היא פתולוגית ועלולה להעיד על ממאירות המטולוגית. בנוסף, ישנן צורות תאים האופייניות למחלות מסוימות. למשל, תאי מריחה הם סוג של לימפוציטים מסוג B הנשברים בקלות בעת הכנת המשטח ומופיעים בלוקמיה לימפוציטית כרונית. שינויים אחרים בלימפוציטים יכולים להופיע בזיהומים מסוימים, כגון מונונוקלאוזיס זיהומי. במקרים אלה הלימפוציטים נקראים לא טיפוסיים. כאשר הגרעין בנויטרופילים בנוי מלמעלה מ-5 שנצים, הדבר יכול לתמוך בממצא של אנמיה מגלובלסטית.
זיהומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבדיקה המועדפת והאמינה ביותר לאבחנה של מלריה היא באמצעות משטח דם, מאחר שלכל אחד מהמינים העיקריים של טפיל הפלסמודיום יש מאפיינים ייחודיים לו. המשטחים לאבחון מלריה מוכנים בשני אופנים: משטח דק, המאפשר זיהוי של מין הטפיל, ומשטח עבה, המאפשר סריקה של נפח גדול יותר של דם, ולכן רגישותו גבוהה למעלה מפי עשרה בהשוואה למשטח הדק. המכשלה העיקרית במעבדות במדינות מפותחות היא העיכוב הרב שבין לקיחת הדגימה להכנת המשטח. בתנאים אלה חלים שינויים בדגימת הדם העלולים לגרום לטפיל להיראות כטפיל ממין אחר. כמו כן, משטח דם למלריה דורש דרגת חומציות של 7.2, ולא 6.8 כפי שמתבצע עבור משטחי דם אחרים.
