גיוס חובה באיראן

גיוס החובה בעולם

מדינות שאין בהן צבא   מדינות שאין בהן גיוס חובה   מדינות שיש בהן גיוס חובה, אך פחות מ-20% מבני קבוצת הגיל כולה (כוללים גברים או נשים) נאלצים להתגייס   מדינות שהממשלה הנוכחית שלהן מתכננת לבטל גיוס חובה   מדינות שיש בהן גיוס חובה   אין מידע

גיוס חובה באיראן הוא הליך בו כל גבר איראני בריא בגילאי 18 עד 26 מתייצב לשירות חובה בצבא איראן או במשמרות המהפכה האסלאמית למשך 18 חודשים בעיתות שלום. נשים פטורות משירות צבאי, אך הן יכולות להתנדב.

גיוס חובה הונהג באיראן החל מהרפורמה הצבאית שהונהגה באיראן בשנת 1925 על ידי רזא שאה פהלווי. לפני כן, צבא איראן היה מורכב בעיקר ממתנדבים ומיליציות שבטיות. גיוס חובה עזר ליצור צבא מודרני ומסודר יותר, שהיה חיוני למודרניזציה של איראן. לאחר המהפכה האסלאמית בשנת 1979 גיוס חובה נשמר אך שונה מעט. משמרות המהפכה האסלאמית, כוח צבאי אידאולוגי שהוקם על ידי המהפכנים, גייסו גם הם חיילים באמצעות גיוס חובה.

בממוצע נשלחים לצבא 800,000 מתגייסים מדי שנה, וכמעט 20% מהם נשואים ויש להם בעיות משלהם. אמנם אין מערכת מיוחדת להכרזה על מספר החיילים, אולם על פי הערכות כיום יש כמעט 1.4 מיליון איראנים בצבא.

היסטוריה

מאז ימי קדם, הצבא האיראני היה מורכב תמיד משתי קטגוריות של חיילים קבועים שהיו תמיד בשירות צבאי למלך וחיילים זמניים שהורכבו רק בעת הצורך. בממלכות האחמניות, הפרתיות והסאסניות, שתי הקבוצות הללו התקיימו תמיד עד לתקופת הזנדיים, ומושלי הסטראפיות והפרובינציות שלחו את כוחותיהם הקבועים והזמניים לשירות המלך בכל מלחמה ותקרית. הקבוצה הזמנית תישאר בשירות רק עד תום המלחמה, אך הקבוצה הקבועה תחזור לצריפים.

ההפיכה של 1925

קבוצת חיילי צבא ליד טהראן (בסביבות 1935)

בשנת 1925 חולל הקצין האיראני רזא שאה פהלווי. הפיכה צבאית ועלה לכס השלטון. ב-16 ביוני אושר חוק בן 36 סעיפים שכותרתו "חוק שירות צבאי חובה" במושב ה-178 של הישיבה החמישית של הפרלמנט האיראני, וביטל את "חוק החובה" שאושר ב-1916. על פי הסעיף הראשון בחוק,כל גבר מעל גיל 21 היה חייב לשרת בצבא במשך שנתיים. בעלי תעודת בגרות או השכלה גבוהה יותר שירתו שנה אחת בלבד. החוק קבע את משך השירות הצבאי הכולל לכל גבר איראני ל-25 שנה וחילק אותו לשלושה שלבים: שירות צבאי פעיל במשך 6 שנים (2 שנים בשירות פעיל ו-4 שנים במילואים), מילואים 13 שנים (6 שנים מילואים קדמי ו-7 שנים מילואים שני), ושירות ביטחון פנים 6 שנים. כמו כן, בחוק זה נשקלו פטורים לחולים, מוג'טהידים סטודנטים ללימודי דת, יחידים במשפחה וחיילים בשירות מילואים. עריקים נשפטו בבית משפט צבאי. ב-23 באוגוסט 1931 חוקק הפרלמנט האיראני חוק ענישה לפושעים בענייני שירות צבאי במטרה להחמיר את העונש על אלו המנסים לקבל פטור משירות צבאי בדרכים לא חוקיות או מסייעים להם בכך.

עם גיוסם של כל הגברים הצעירים באיראן לשירות צבאי, צומצם משמעותית השימוש בקשרים אישיים לצורך קבלת פטור משירות. באותה תקופה, כיוון שמיליון גברים עמדו בתנאי הגיוס, בעוד צורכי הצבא הסתכמו ב-100 אלף חיילים בלבד, הוחלט שרק אחד מכל 10 מגויסים ישרת בצבא, והדבר ייקבע בהגרלה. החוק קבע את כללי ההגרלה, כולל מספר המשתתפים בכל אזור. בנוסף, בוטל השימוש בשיטת "בניצה" (מערכת גיוס שהתבססה על חלוקת גברים לפי גיל), למעט באזורים בהם עדיין לא יושמה מערכת רישום האוכלוסין.

חוק גיוס החובה נתקל בהתנגדות מצד אנשי דת באיראן, שראו בו סתירה לשריעה. כתוצאה מכך, התרחשו הפגנות אלימות בערים קום ומשהד. בתגובה הורה רזא שאה לפזר את ההפגנות בכוח ואף באלימות.

ב-29 ביוני 1938, חוקק הפרלמנט האיראני את החוק המקיף ביותר בנושא שירות צבאי, הידוע בשם "חוק שירות צבאי". חוק זה כלל 19 פרקים ו-166 סעיפים, וקבע את אופן גיוס החיילים, פטורים רפואיים ולימודיים, גיוס חירום, עונשים לחיילים וקנסות על נפקדים. משך השירות הצבאי נקבע ל-2 שנים בשירות פעיל, 4 שנים במילואים, 14 שנים במילואים ראשון ו-5 שנים במילואים שני. גיל הגיוס נקבע ל-21. בניגוד לחוק משנת 1925, לא התקיימה הגרלה לקביעת מי ישרת. טקסים לגיוס חיילים התקיימו בפומבי והיו פתוחים לקהל. על פי חוק זה, איראנים תושבי חוץ היו צריכים להתייצב בפני נציגים פוליטיים וקונסולריים של איראן בגיל הגיוס. נציגים אלו היו מחויבים לנהל רשימה של גברים ברי-גיל, הכוללת את פרטיהם האישיים. בתחילת כל שנה פרסית, הם היו מזמינים את המגויסים באותה שנה להתייצב בשגרירות או בקונסוליה. אלו שנקבעו כשירים לשירות צבאי היו צריכים לנסוע לאיראן עם מכתב הפניה. כל מי שלא שירת עד גיל 46 וחזר לאיראן היה חייב להתייצב לשירות פעיל.

נעדרים משירות צבאי נענשו באופן הבא: בפעם הראשונה, שירות חוזר עם תוספת של 6 חודשים. בפעם השנייה, שירות חוזר עם תוספת של שנה. בפעם השלישית, 4 שנות שירות ובפעמים הבאות 6 שנות עבודות בנייה וכבישים. במהלך תקופת העונש, קיבלו הנעדרים משכורת דומה לשאר החיילים. מי שהשתמט משירות צבאי במשך יותר מ-5 ימים בזמן מלחמה, נגזר עליו עונש מאסר של 6 עד 15 שנים עם עבודות פרך. בקו החזית, העונש היה עונש מוות. מי שהעסיק ביודעין ובאופן מכוון מגויסים, נגזר עליו עונש מאסר של 10 עד 30 יום (ניתן לרכוש חנינה). על פי החוק, כל רכושם של נעדרים ושל אלו שנסעו לחו"ל ולא חזרו למקום שירותם תוך שנה אחת, הוחרם.

ב-20 ביולי 1953, ממשלת מוחמד מוסאדק העבירה חוק המאפשר פטור משירות צבאי בתשלום סכום קטן, עבור ילידי השנים 1927-1932. אלו לא גויסו לשירות פעיל בשל חוסר צורך, ומצבם נותר בלתי מוגדר. סכום הפטור עבור עניים נקבע ל-1000 ריאל.

בשנת 1956 הועברה האחריות לגיוס חיילים מצבא איראן למשרד הפנים. עם זאת, יישום החוק נדחה עד ספטמבר 1962 בשל חוסר מוכנות מצד משרד הפנים. חוק גיוס החובה נותר ברובו ללא שינוי עד המהפכה האסלאמית בשנת 1979.

המהפכה האסלאמית ב-1979

חיילי כוחות היבשה של צבא איראן במהלך אימון

בשנת 1979 עברה איראן מהפכה אסלאמית שהובילה להקמת משטר חדש בראשות האייתאללה חומייני. המשטר החדש ראה צורך דחוף בכוח צבאי חזק נאמן לו, שיוכל להגן על המדינה מפני אויבים פנימיים וחיצוניים. הסיבה לכך נעוצה במספר גורמים, ביניהם: חוסר האמון במערכת הצבאית הקיימת, שהייתה מזוהה עם משטר השאה המודח, חשש מפני ניסיון הפיכה מצד גורמים קונטרה-רבולוציונריים ורצון להפיץ את האידאולוגיה האסלאמית ברחבי העולם. כתוצאה מכך, הוקמו משמרות המהפכה האסלאמית (פסדראן) ככוח צבאי מיוחד, לצד צבא איראן (ארטש) שהיה קיים עוד לפני המהפכה. משמרות המהפכה גויסו מתוך חוגי תומכי המהפכה, וקיבלו הכשרה אידאולוגית וצבאית אינטנסיבית. כוחם גדל במהירות, והם הפכו לכוח הצבאי החזק ביותר באיראן.

על מנת להבטיח גיוס כוח אדם מספיק למשמרות המהפכה ולצבא, הוחלט להנהיג גיוס חובה לכל גבר בריא בגילאי 18 עד 27. גיוס החובה נועד להבטיח אספקה קבועה של חיילים חדשים, וכן לחזק את הלגיטימיות של המשטר החדש בקרב הציבור. בנוסף, גיוס החובה נתפס ככלי יעיל לחינוך והכשרה של צעירים, ולהטמעת ערכים לאומיים ופטריוטיים. בשנת 1984, בהתחשב בתנאי המלחמה במדינה, חוקק הפרלמנט האיראני חוק שירות צבאי בן 67 סעיפים ו-57 סעיפי משנה ביום ראשון, 29 בספטמבר 1984. החוק קבע כי משך השירות הצבאי באיראן הוא 30 שנה. השירות מחולק לארבעה שלבים: שירות פעיל (2 שנים), מילואים (8 שנים), מילואים ראשון (10 שנים),מילואים שני (10 שנים) ובזמן שלום, ניתן לקצר את משך השירות הצבאי ל-18 חודשים.

תהליך הגיוס

מתגייסים בקורס ההכשרה עוברים הכשרה במצעד צבאי

כל גבר איראני בן 18 מקבל זימון להתייצב בלשכת גיוס. שם, הוא עובר בדיקות רפואיות ופסיכולוגיות כדי לקבוע את כשירותו לשירות צבאי. גברים שאינם כשירים לשירות צבאי מלא יכולים לקבל שירות חלופי, כגון שירות לאומי או שירות אזרחי.

גברים כשירים לשירות צבאי מלא מוצבים לאחת מיחידות הצבא השונות על פי הצורך של הצבא באותו הזמן. על פי רוב, הסגל הכללי של הכוחות המזוינים בוחר היכן צריכים הזכאים לשרת, והזכאים עצמם אינם יכולים לבחור את מקום שירותם.

אורך השירות הצבאי באיראן הוא שנתיים. לאחר סיום השירות הסדיר, גברים עוברים למילואים. הם צפויים להיקרא לשירות מילואים מספר פעמים במהלך חייהם.

בממוצע נשלחים לצבא 800,000 מתגייסים מדי שנה, וכמעט 20% מהם נשואים ויש להם בעיות משלהם. אמנם אין מערכת מיוחדת להכרזה על מספר החיילים, אולם על פי הערכות כיום יש כמעט 1.4 מיליון איראנים בצבא.

שירות נשים

נשים פטורות משירות צבאי באיראן. עם זאת, על פי סעיף קטן 1 לחוק שירות הצבאי הכללי, נשים יכולות להתנדב ולהשתתף באימונים צבאיים. בהתאם לעיקרון 151 לחוקה, יחידת "בסיג' המוכשרים" של משמרות המהפכה האסלאמית מחויבת לספק, בהקדם האפשרי, אפשרויות אימון צבאי לנשים אזרחיות הרפובליקה האסלאמית של איראן, תוך שמירה על כל ההלכות הדתיות.

ההתנגדות לגיוס

בקרב הציבור האיראני שוררת ביקורת משמעותית מצד בני הנוער והמשפחות על גיוס החובה במדינה. הביקורות מתבססות בעיקר על המספר הגבוה של התאבדויות של מתגייסים, בזבוז זמן של צעירים, אבטלה, אפליה מגדרית, דיכאון כתוצאה משירות ושלילת זכויות אזרחות במקרה של היעדרות צבאית. מסיבה זו גדל מספר הנעדרים מהצבא. בחוקי איראן, קבוצת אנשים פטורה לחלוטין משירות צבאי חובה בשל פטורים מיוחדים מסוימים, כמו יכולת כלכלית טובה לקנות שירות צבאי או שיש להן מכסות חיילים משוחררים. אישור ויישום של חוקים אלה והפטור של אנשים מסוימים נדונו מאז ומתמיד. מנגד, המצדדים בשירות הצבאי רואים בקורס חובה זה מעבר ל"גבריות" ו"אחריות".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גיוס חובה באיראן בוויקישיתוף

• חוק שירות הציבור באיראן (בפרסית)