- לשון המקרא תבואה, יבול.
- ”מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ, לֹא תְאַחֵר; בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי“ (שמות כב, פסוק כח)
- ”כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב“ (במדבר יח, פסוק כז)
- ”פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם“ (דברים כב, פסוק ט)
- ככל הנראה גזור ממָלֵא, ונקרא כך משום שהתבואה מלאה ובשלה.
- המילה מופיעה בהוראה זו גם בארמית בשטר חכירה המתוארך לשנת 515 לפנה"ס: "ואמס[1] במלאתא ואלקח לי קבלה (=לעומתה)".[2]
- לדעת חז"ל (תמורה ד ע"א) הכוונה לביכורים.
- ↑ קוטשר הציע להגיה "ואדוש".
- ↑ יחזקאל קוטשר, 'למילון המקראי', לשוננו כא,ג/ד (תשי"ז), עמ' 253.
