חוף
חוֹף
עריכה| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | חוף |
| הגייה* | khof |
| חלק דיבר | שם־עצם |
| מין | זכר |
| שורש | ח־ו־ף או ח־פ־ף |
| דרך תצורה | משקל קוֹל |
| נטיות | ר׳ חוֹפִים; חוֹף־, ר׳ חוֹפֵי־ |
- לשון המקרא שפת הים; רצועת הקרקע הנושקת לים, גדת נהר או נחל.
- ”זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן.“ (בראשית מט, פסוק יג)
- ”אֵיךְ תִּשְׁקֹטִי וַיהוָה צִוָּה-לָהּ אֶל-אַשְׁקְלוֹן וְאֶל-חוֹף הַיָּם שָׁם יְעָדָהּ“ (ירמיהו מז, פסוק ז)
- "חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעֲגוּעִים לְנַחַל. / רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ / עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וָאֶבֶן." (חוֹפִים, מאת נתן יונתן)
- צבי ים נוהגים להטיל את ביציהם בחוף על אף שהם חיים בים.
- "לרגליו של ההר, לחופו של נהר, היא ישבה לבדה, התדעו מה סודה?" ("נערה ושמה כנרת", עמוס אטינגר / דובי זלצר)
- (ימאות) בַּחוֹף: ביבשה, בניגוד ל־ "בַּיָּם".
- "[...] בהגיע אנשי־צוותו הביתה, מוליכים היו את רובם לבית־החולים בחוף, תשושי־כוח וחדלי־אונים." (הרמן מלוויל, מובי דיק. מאנגלית: אהרן אמיר)
- (ימאות) לַחוֹף, אֶל הַחוֹף: אל היבשה.
- "רב־החובל פלג לא ירד לחוף כלל, או רק לעתים רחוקות, אלא ישב בוויגוואם שלו ובשבע עיניים השגיח על הפועלים." (הרמן מלוויל, מובי דיק. מאנגלית: אהרן אמיר)
גיזרון
עריכה- לא ברור האם שורש המילה הוא ח־ו־ף או ח־פ־ף. רבים צידדו שהשורש הוא ח־פ־ף, בהוראת: כיסוי, מחסה, שהחוף משמש לספינות בתור מחסה מהסערות שבים[1], או בהוראת: חיכוך, שגוררים שם את הספינות בכדי לעגון[2], או משום ששם הוא מקום החיכוך של הים ביבשה. וראו ב'מידע נוסף'.
- קיימים מילים דומות בשפות שמיות נוספות; ארמית: חוֹפָא - גבול, שפה. מקבילה בערבית: حَافَة (חָאפַה) - "שָׂפָה".
מידע נוסף
עריכה- אם שורש המילה הוא ח־ו־ף, צורת הרבים תהיה: "חוֹפִים" (כמוו צורת הרבים של סוף). אבל אם השורש הוא ח־פ־ף צורת הרבים צריכה להיות "חֻפִּים" (כמו צורת הריבוי של תֹף, דֹב). האקדמיה ללשון הכריעה שצורת הרבים היא "חוֹפִים".
צירופים
עריכהנגזרות
עריכהמילים נרדפות
עריכהתרגום
עריכה- אנגלית: