GBU-15
GBU-15 (ראשי התיבות: Guided Bomb Unit - פצצה מונחית) הוא שמו של נשק דואה (מכונה גם "פצצה חכמה") המיועד להשמדת מטרות איכות. הנשק יועד לשימוש במטוסי F-4 פנטום, F-111F, ו-F-15E. חיל האוויר האמריקני משתמש בנשק זה כיום רק במטוסי ה-F-15E.
הנשק מורכב מרכיבים מודולריים המורכבים על פצצת שימוש כללי סימן 84 או לראש קרב של פצצת BLU-109. כל נשק מורכב מחמישה רכיבים – רכיב הנחיה קדמי, מתאם ראש הקרב, יחידת בקרה, רכיבי ההיגוי ומקטע קישוריות המידע של הפצצה.
רכיב ההנחיה מותקן על חרטום הפצצה ומכיל מערכת הנחיה טלוויזיונית לשעות היום או מערכת הנחיה המבוססת על הדמיית תת-אדום למבצעים בשעות הלילה או במזג אוויר גרוע. מקטע קישוריות המידע שנמצא בזנב משדר עדכוני הנחיה למטוס המפעיל ומאפשר למפעיל מערכות הנשק להנחות את הפצצה בשליטה מרחוק אל עבר המטרה.
חיבור חשמלי חיצוני מאריך את ראש הקרב שמתחבר לרכיב ההנחיה וליחידת הבקרה. החיבור נושא אותות חשמליים בין רכיב ההנחיה ליחידת השליטה. רכיב קישוריות המידע מעביר הנחיות ומידע על הבקרה בין מערכת בקרת תא הטייס של המטוס המטיל והנשק עצמו בטרם השיגור.
רכיב ההיגוי מותקן בקצה האחורי של הפצצה ומורכב מארבע כנפיים המסודרות בצורת X עם כנפוני תמרון. רכיב הבקרה מכיל את הטייס האוטומטי, שאוסף נתוני ניווט מאזור ההנחיה וממיר את המידע לאותות שמזיזים את משטחי הכנפיים כדי לשנות את מסלול נפילת הפצצה.
ניתן להשתמש בפצצת ה-GBU-15 בתקיפה ישירה או לא ישירה. בתקיפה ישירה, הטייס בוחר מטרה לפני השיגור, נועל את מערכת הנחיית הנשק על המטרה ומטיל אותה. מערכת ההנחיה מנווטת את הפצצה למטרה, דבר המאפשר לטייס לעזוב את האזור. בתקיפה לא ישירה מונחה הנשק בשליטה מרחוק לאחר ההטלה. הטייס משחרר את הנשק, ובעזרת שליטה מרחוק מנחה את הפצצה למטרה. ניתן לנעול את יחידת הביות על מטרה שמתגלה במהלך ההנחיה ולהעביר את הנשק למצב אוטונומי.
הנשק מתוכנן לביצועים מיטביים בהטלה מגובה נמוך עד בינוני. כל הפצצות מסוג זה שנעשה בהם שימוש במלחמת המפרץ הוטלו ממטוסי F-111F.
במרכז הניסויים של חיל האוויר (Air Force Development Test Center) שבבסיס חיל-האוויר אגלין שבפלורידה, החלו לפתח את פצצת ה-GBU-15 בשנת 1974. חיל האוויר ביקש במקור להעניק לשתי מערכות הנשק כינויים של טילים: AGM-112A ו-AGM-112B. הבקשה נדחתה מפני שהנשק החדש לא היה בעל הנעה ולכן קיבל את הכינוי GBU. הכינוי M-112 נותר ללא שימוש כתוצאה מכך.
הנשק הוא תוצר השיפור של הפצצות המונחות הראשונות שהשתמשו בהם במלחמת וייטנאם. ניסויים עם הנשק החדש החלו בשנת 1975. ה-GBU-15 עם מערכת ההנחיה הטלוויזיונית, השלימה את הערכת מבחניה המבצעיים בנובמבר 1983. בפברואר 1985, הערכות ומבחנים מבצעיים ראשונים הושלמו על מערכת ראש-הביות שהתבסס על הנחיית הדמיית תת-אדום.
בדצמבר 1987, הנהלת התוכנית שהייתה אחראית לפיתוח פצצת ה-GBU-15 הועברה ממפקדת מערכות חיל האוויר (Air Force Systems Command) למפקדת הלוגיסטיקה של חיל האוויר (Air Force Logistics Command). המפקדות אוחדו בשנת 1992 למפקדת הציוד של חיל האוויר (Air Force Materiel Command).
במהלך תהליך איחוד המפקדות, הפצצה GBU-15 והגרסה בעלת ההנעה שלו, טיל האוויר-קרקע AGM-130, נקבעו להיות שייכות לאותה משפחת נשק בשל המשותף ביניהם. המשרד האחראי על דיוק התקיפות בבסיס חיל האוויר אגלין, נהיה לאחראי היחיד על ה-GBU-15, בעוד שמרכז הלוגיסטיקה של בסיס חיל-האוויר היל שביוטה מספק להם תמיכה.
מפרט טכני
עריכה- ייעוד עיקרי: נשק במשקל 1,000 ק"ג ללא הנעה, המונחה על ידי מערכות טלוויזיה או תת-אדום
- אורך: 3.9 מטר
- קוטר: 45.7 ס"מ
- מוטת כנפיים: 1.5 מטר
- טווח: 9 עד 28 קילומטר