ג'ון לאת'אם
ג'ון לאת'אם (באנגלית: John Latham; 27 ביוני 1740 – 4 בפברואר 1837) היה רופא, חוקר טבע וסופר אנגלי. יצירותיו העיקריות היו "תקציר כללי של ציפורים" (A General Synopsis of Birds; 1781–1801) ו-"היסטוריה כללית של ציפורים" (General History of Birds; 1821–1828). הוא בחן דגימות של ציפורים אוסטרליות שהגיעו לאנגליה בעשרים השנים האחרונות של המאה ה-18 והיה אחראי לספק שמות מדעיים לרבות מהן. הוא תיאר ונתן שמות לכמה מהציפורים המפורסמות ביותר באוסטרליה, ביניהן: האמו, קקדו צהוב-ציצית, עיט מחודד-זנב, נבלי הדור, עקעק אוסטרלי וקוקול פסיון. לאת'אם היה הראשון שתיאר את ארת הענק היקינתונית. הוא כונה "הסבא" של האורניתולוגיה האוסטרלית.
 | |
| לידה |
27 ביוני 1740 אלת'אם, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
4 בפברואר 1837 (בגיל 96) וינצ'סטר, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| ענף מדעי |
אורניתולוגיה, רפואה |
| מקום קבורה |
אנגליה |
| מקום לימודים |
בית הספר טיילור למסחר |
| פרסים והוקרה |
|
| צאצאים |
אן לאת'אם |
  | |
ביוגרפיה
עריכהג'ון לאת'אם נולד ב-27 ביוני 1740 באלת'אם בצפון מערב קנט. הוא היה בנם הבכור של ג'ון לאת'אם (נפטר ב-1788),[1] מנתח, ושל אמו, שהייתה נצר למשפחת סות'ביס, ביורקשייר.[2]
הוא למד בבית הספר טיילור למסחר ולאחר מכן למד אנטומיה אצל ויליאם האנטר והשלים את השכלתו הרפואית בבתי חולים בלונדון. בשנת 1763, בגיל 23, החל לעבוד כרופא בכפר דרנת', ליד דרטפורד בקנט. באותה שנה התחתן עם אן פורטר. נולדו להם ארבעה ילדים, מתוכם הבן ג'ון (1769–1822) והבת אן (1772–1835) שרדו את הילדות.[3]
לאת'אם פרש מעיסוקו הרפואי בגיל 56 בשנת 1796 ועבר לגור ליד בנו בעיירה רומסי בהמפשייר. אשתו נפטרה ב-1798 ולאת'אם נישא בשנית באותה השנה לאן דלמוט. בנו שהשקיע בפונדקי דרכים נקלע לחובות כבדים והוכרז כפושט רגל ב-1817. לאת'אם איבד הרבה מעושרו בתמיכה בבנו. בשנת 1819 לאת'אם מכר את ביתו ברומסי ועבר עם אשתו לגור עם משפחת בתו בוינצ'סטר. אשתו השנייה מתה ב-1821 ובשנה לאחר מכן בנו התאבד.[3]
לאת'אם מת בגיל 96 בוינצ'סטר ב-4 בפברואר 1837 ונקבר במנזר רומסי.[3]
תרומתו לאורניתולוגיה
עריכההספר "תקציר כללי של ציפורים" היה יצירתו האורניתולוגית הראשונה של לאת'אם והכילה 106 איורים אותם אייר. הוא תיאר מינים חדשים רבים שגילה במוזיאונים ובאוספים שונים. בעבודה זו, בדומה לז'ורז'-לואי לקלר דה בופון, הוא לא ייחס חשיבות לשמות המינים אותם תיאר. מאוחר יותר, לאת'אם הבין שרק השימוש במערכת השמות המדעיים של קארולוס ליניאוס יעניק לו את הכבוד להמציא את השמות המדעיים של המינים. מסיבה זו בשנת 1790, פרסם את הספר "אינדקס אורניתולוגיה" (Index Ornithologicus) שבו ציין את השמות המדעיים לכל המינים שהוא תיאר קודם לכן. עם זאת, זה היה מאוחר מדי, שכן יוהאן פרידריך גמלין כבר פרסם גרסה משלו עם שמות לפי מינוח שיטת ליניאוס, בה נתן שם מדעי למינים שלאת'אם תיאר; בהתחשב בחוקי המינוח של השיטה, השמות שגמלין הציע בעלי עדיפות. עם זאת, ישנם כשמונים מיני ציפורים שעבורם הפרסום של לאת'אם משנת 1790 מצוטט כסמכות. אלה כוללים את האמו, הברבור השחור, ארת הענק היקינתונית, קקדו צהוב-הציצית והפילימון הצעקני.[4]
תוספת ל-"אינדקס אורניתולוגיה" המכילה שמות מדעיים נוספים התפרסמה בשם "Supplementum indicis ornithologici sive systematis ornithologiae" עם שנת 1801 בעמוד השער. אף על פי שקיימות ראיות נסיבתיות לכך שהמוסף לא היה זמין עד 1802, למטרות המינוח הזואולוגי העדויות על מועד הפרסום המאוחר יותר לא נחשבו מספקות כדי להצדיק את שינוי השנה.[5]
מכיוון שלאת'אם עובד מציורים, נראה כי התקשה להבחין בין המינים השונים וחלקם תיאר יותר מפעם אחת בשמות שונים. בספרו "Supplementum Indicis Ornithologici" הוא תיאר את דבשן מנוריה הצווארון ארבע פעמים: אוכל הדבורים הפטפטן (Merops garrulus), פזאי שחור הראש (Gracula melanocephala), אוכל הדבורים שחור הכובע (Merops cucullatus) ואוכל הדבורים לבן החזה (Merops albifrons). [6][7] זה גרם לבלבול מסוים בספרות האורניתולוגית בנוגע לשם המדעי הנכון.[8] המוסף הלטיני של לאת'אם משנת 1801 הוא הסמכות עבור כשבעים מינים של ציפורים, שכמעט כולם אנדמים לאוסטרליה. בין המינים נכללים: השחף הפסיפי, הינשוף הנובח, דבשן מנוריה הצווארון, העקעק האוסטרלי והמונרך העפרוני העורבני.[4]
החל מ-1821, כאשר לאת'אם היה בשנות השמונים לחייו, הוא פרסם גרסה מורחבת באחד עשר כרכים של יצירתו הקודמת עם הכותרת "היסטוריה כללית של ציפורים". חוקר הצפרות אלפרד ניוטון כתב מאוחר יותר באנציקלופדיה בריטניקה כי: "הפגם שלו כמקבץ נתונים, שהתבטא קודם לכן, גדל דווקא עם הגיל, וההשלכות לא היו משמחות".
לאת'אם ניהל התכתבויות שוטפת עם חוקרי טבע, בוטניקאים ואספנים אחרים בני דורו, ביניהם: תומאס פננט, ג'וזף בנקס ואשטון לוור. הוא נבחר לחברה המלכותית ב-1775, וגם לקח חלק בהקמת האגודה הלינאית של לונדון. בשנת 1812, הוא נבחר כחבר זר באקדמיה המלכותית השוודית למדעים.
עבודות
עריכה- לאת'אם, ג'ון (1781–1785). היסטוריה כללית של ציפורים (3 כרכים) (באנגלית). לונדון: הודפס עבור בנג'מין וייט.
- לאת'אם, ג'ון (1787). תוספת להיסטוריה כללית של ציפורים (באנגלית). לונדון: ליי & סוטבי.
- לאת'אם, ג'ון (1790). Index Ornithologicus, Sive Systema Ornithologiae: Complectens Avium Divisionem In Classes, Ordines, Genera, Species, Ipsarumque Varietates (2 כרכים) (בלטינית). לונדון: ליי & סוטבי.
- לאת'אם, ג'ון (1801). תוספת II להיסטוריה כללית של ציפורים (באנגלית). לונדון: ליי & סוטבי.
- לאת'אם, ג'ון (1801). Supplementum Indicis Ornithologici Sive Systematis Ornithologiae (בלטינית). לונדון: ליי & סוטבי.
- לאת'אם, ג'ון (1821–1828). היסטוריה כללית של ציפורים (10 כרכים + אינדקס) (באנגלית). Winchester, England: ג'ייקוב וג'ונסון.
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ אנונימי, לאת'אם ג'ון, (1740-1837), Dictionary of National Biography, 1885-1900 Volume 32, Elder Smith & Co., 1892
- ^ Anonymous (1838–1839). "John Latham, MD, FRS, AS, LS". The Naturalist. 4: 26–33.
- ^ 1 2 3 Jackson, C.E.; Datta, A.; Vane-Wright, R.I. (2013). "Dr John Latham, F.L.S., and his daughter Ann" (PDF). The Linnean. 29 (1): 15–30. אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 בינואר 2016.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 Gill, Frank; Donsker, David (eds.). "IOC World Bird List Version 5.4". International Ornithologists' Union. נבדק ב-24 בינואר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schodde, R.; Dickinson, E.C.; Steinheimer, F.D.; Bock, W.J. (2010). "The date of Latham's Supplementum Indicis Ornithologici 1801 or 1802?". South Australian Ornithologist. 35 (8): 231–235.
- ^ Latham, John (1801). Supplementum Indicis Ornithologici, sive Systematis Ornithologiae (בלטינית). London: G. Leigh, J. & S. Sotheby. pp. xxviii, xxxiv, xxxiii, xxxv.
- ^ Salomonsen, F. (1967). "Family Maliphagidae, Honeyeaters". In Paynter, R.A. Jnr. (ed.). Check-list of birds of the world (Volume 12). Vol. 12. Cambridge, Mass.: Museum of Comparative Zoology. p. 400.
- ^ Schodde, R.; Boch, W.J.; Steinheimer, F. (2007). "Stabilising the nomenclature of Australasian birds by invalidation and suppression of disused and dubious senior names". Bulletin of the British Ornithologists' Club. 127 (4): 268–282 [277].